גנסין היה רוצה שיקראו אותו
הוא בחר להקדיש את חייו הקצרים לשפה שהייתה אז תמהונית, אך היא בגדה בו כשהשתנתה והתיישנה בתוך ספריו. יותם ראובני מחיה את אורי ניסן גנסין

אורי ניסן גנסין צילום: באדיבות מכון גנזים
הנשיקה שכמוה כרצח בשיר "את דמו אסבאה בנשיקה", הייתה כנבואה. אין ספק שאם גנסין היה בוחר לכתוב בשפה אחרת, מעמדו היום היה שונה לגמרי. על כן היה כל כך לא במקום שאידה פינק, סופרת חשובה בפני עצמה, הכותבת פולנית, זכתה בפרס ישראל לספרות. אולי צריך לציין בחוק הפרס, שבכל הקשור לספרות הוא יינתן לכותבים בשפות הרשמיות של מדינת ישראל, עברית וערבית (ואכן ניתן לאמיל חביבי), וגם כמחווה לכל גיבורי יקום המילים שבחרו לכתוב בעברית, כשזו הייתה שפה תמהונית אם לא שפה מתה ממש. על כתפיהם אנחנו יושבים.
העברית שגנסין, חברו של י"ח ברנר, הקדיש לה את חייו, היא הכישוף והיא הבגידה. השפה, אהובתו האמיתית של המשורר שמת ממחלת לב בגיל 33, בגיל המיסטי של ישוע, בגדה בו בכך שהיא התיישנה ממש בין דפי ספריו. אף שגנסין
היה מחדש נועז, הלהט הייצרי שלו צריך לעבור עכשיו דרך גודש סמיך של שפה שהשתנתה ללא הכר, עד שלפעמים נדמה שזו שפה זרה.
ב-1907 עזב גנסין את לונדון, לשם בא לעבוד עם ברנר, ועבר לארץ ישראל. ב-1908 שב לרוסיה. הוא נפטר חמש שנים אחר כך בוורשה. עולמו מלא נשים צעירות, שחושקות בגיבור הצעיר, שלא מממש את האהבה הזו. האם היה הומוסקסואל? מבחינה זו ראוי לעניין מיוחד הסיפור "בגנים", המתאר פגישה בין בחור צעיר, שייט, ובין גבר חושני, שלמראהו אומר הצעיר, "דמי מתחיל רוחש וחושיי בי ניתקים".
בהמשך הצעיר מפציר במבוגר, המכונה "ארכיחוטם", כמעט מתחנן, שילכו לביתו הסמוך של המבוגר. את סופו המזעזע של הסיפור הזה לא אגלה כאן. גם בלא המורכבות של היצירות הגדולות שלו, "בגנים" מדהים מבחינת הנושא והאופן שבו גנסין מתמודד איתו.
גנסין, הנחשב לאחד המהפכנים הגדולים בפרוזה העברית, עורר את עניינם של חוקרים רבים, ובראשם דן מירון, שהוציא עם ישראל זמורה את כתבי גנסין בספרית פועלים, 1982; דן לאור; אלישע פורת (שטוען כי הסיבה לכך שגנסין לא מימש את אהבתו אל הנשים שהקיפו אותו הייתה אחריות "כמו של חולה איידס בימינו, הוא ידע שאין כל סיכוי לאהבה שכזאת") ואחרים. אבל אני מניח שמה שהיה רוצה זה שיקראו אותו. הקושי הלשוני לא כל כך נורא, כמעט כל היצירות שלו נמצאות ברשת, בפרויקט בן-יהודה.