המטרה: לעצבן בטקס יום השואה
שהרה בלאו חוששת מהיום שבו יודיעו בטלוויזיה שניול השואה האחרון נפטר. אולי לכן היא עסוקה בשנים האחרונות בתכנון טקסי שואה אלטרנטיביים, שמתעקשים לעורר חשיבה. "לזכור זה לא מספיק", היא אומרת, צריך גם להתמודד עם שאלות עדכניות"
שהרה בלאו. חוששת מעריצות הזיכרון צילום: עדי מזן
בלאו, עיתונאית וסופרת, ילידת 1973 בבני ברק ומומחית לחקר השואה שעבדה שנים ארוכות במכון לחקר השואה בחיפה. אומרת שלמרות שהקדישה את רוב חייה הבוגרים לעיסוק בשואה קשה לה להסביר בדיוק את הסיבות שמושכות אותה לנושא האפל. "אני לא יודעת למה זה מושך אותי כל כך", היא אומרת, "אני לא יודעת להפריד כבר כי אני עוסקת בזה כל כך הרבה שנים. אני יכולה להגיד שכשאומרים לי שבשל העיסוק בשואה אני "עושה עבודת קודש" וכל מיני כאלה אני לא מבינה את זה. אני עוסקת במשרפות לא מתוך שום עבודת קודש אלא כבחירה שלי מתוך משיכה לקסם האפל הזה."
התפיסה שבלאו וגיבסון-בראל מחזיקים בה היא שמאז 1945 קרו הרבה מאוד דברים הדורשים התייחסות. הטקסים שהעלו בעשור האחרון בתיאטרון תמונע עסקו פחות בברגן בלזן ובבירקנאו ויותר בשאלות עדכניות. "השימוש הפוליטי בשואה בישראל של היום, הרגשת הזדהות או חוסר הזדהות עם השואה בקרב יהודים ממוצא מזרחי, שימוש בהומור כדרך להתמודד עם השואה וכך הלאה. אלה שלוש דוגמאות לנושאים שהיו בטקסים קודמים או שיהיו בטקס הקרוב."
ובמה מתבטאת האלטרנטיביות שלו מבחינתך?
"אני חושבת שיותר מכל היא מתבטאת בפנייה שאנחנו פונים לשכל ופחות לרגש בניגוד לטקסים הקונבנציונאליים שעליהם כולנו גדלנו בבית הספר - הדלקת משואות, זוכרים את ששת המיליונים וכדומה. אלה טקסים שהם חשובים ואנחנו לא באים להחליף או לבטל אותם אבל הם פונים כמעט רק לצד הרגשי. ואנחנו מנסים לעודד גם חשיבה.
"כקהל, אתה לא פאסיבי אלא אקטיבי, אתה פועל במהלך הטקס ואחריו, חושב, משתנה, מגיע למסקנות. הבדל נוסף הוא שאנחנו לא מדברים על 'עם ישראל' שזוכר את הקרבנות אלא על כל אחד ואחד מאיתנו בזהותו האינדיבידואלית. אמילי ערוסי דיברה בשנה שעברה על זכותם של שמתנחלים להשתמש בטלאי הכתום כחלק ממחאותיהם נגד ההתנתקות ומולה דיבר אמיר אוריין על הכיבוש הישראלי או יהודה נוריאל ושאול ביבי שדיברו על הנקודה היהודית-מזרחית בהקשר הזה וכך הלאה.
טקס יום השואה האלטרנטיבי צילום: יח''צ
בטקס שיתקיים הערב (ב') בתיאטרון תמונע ישתתפו דוברים שיתארו כיצד משפיע זכרון השואה על חייהם והשקפת עולמם כיום. בין המשתתפים בטקס השנה: פרופ' אסא כשר, קובי אריאלי שיעסוק בשאלת ההומור סביב השואה, הסופר ניר ברעם שידבר על מערכת ההכחשות של הבורגני הגרמני, הסופרת יוכי ברנדס, וכן גיבסון בראל ובלאו בעצמם ואחרים. הטקס ילווה במוזיקה חיה בביצוע דניאל סלומון, זאב טנא ואמנון פישר.
לא עושה עבודת קודש
יש אנשים שלא תכניסי? דעות שלא תקבלו בטקס?
"אני מניחה שבסופו של דבר היינו נותנים לכל אחד שיש לו משהו מעניין להגיד לומר את דברו. אולי אם הייתה דעה מאד קיצונית אז היינו יושבים ובודקים איך אולי לעדן מעט את הדברים או איך לאזן אותם עם דוברים אחרים מצד שני. יכול להיות שאם הייתה איזו דעה באמת איומה שמישהו היה אומר ועומד מאחוריה כמו נניח מכחיש שואה אז לא הייתי נותנת לאותו מכחיש
שואה במה בטקס אבל כן הייתי מעוניינת בדיון על הכחשת שואה, העלאת הטענות שלהם וכך הלאה.
עכשיו, לדוגמא, יש ויכוח על להוציא או לא להוציא את מיין קאמפף בעברית במהדורה מוערת מלאה כי תיכף פגות זכויות היוצרים על הספר. זה משהו שראוי מאד לדבר עליו בטקס שכזה, כי הוא נוגע לחיים שלנו כאן ועכשיו ולדרך שבה אנחנו זוכרים את השואה."
חיילים בטקס יום השואה. פועלים כמובן מאליו צילום: אדי ישראל
"אני חושבת שכן. לזכור ולא לשכוח זה לא מתאים לשנות האלפיים. לזכור זה לא מספיק. כמו שאמרתי קודם אתה עובר משלב הלהתרגש לשלב הלדעת ולא לשכוח ולחשוב ולפעול ולא לקבל כמובן מאליו דברים. כשאתה צריך להתמודד לדוגמא עם הכחשת שואה וכששואלים אותך איך אתה יודע שנרצחו שישה מיליון אז רוב התלמידים בעולם, תוצרי הטקסים של מערכות החינוך, יתחילו לגמגם.
"הם לא יודעים להוכיח מספרים שנים ותאריכים פשוט אמרו להם ועל זה הם גדלו ואת זה הם מדקלמים וזהו. וזה מסוכן מאד בעיני. מבחינתנו אם באת לטקס, חשבת, התווכחת, אפילו התרגזת ממשהו ששמעת וכתוצאה הלכת הביתה ועלעלת בעצבנות באיזה ספר כדי להוכיח שזה לא נכון אז עשינו את שלנו."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם