המהגרים: תל אביב של יבגניה דודינה
האוטובוס התקדם ופתאום אני רואה ים. בדצמבר. למחרת ירדתי לחוף בגופייה. ולחשוב שרק אתמול לבשתי פרווה. צעדתי ברחוב ואנשים צעקו לכיווני: גורבצ'וב, פרסטרויקה. הייתי בשוק
יבגניה דודינה. צילום: יוסי אלוני
יבגני אריה ואני רצינו להקים תאטרון רוסי בישראל. יצרנו קשר עם אמרגן והוא ארגן לנו סיבוב הופעות. אמרנו, אם יהיה טוב נישאר. אבל בפנים ידעתי שאני לא חוזרת. פעם אחת, ממש לפני הנסיעה לארץ, שמעתי שיר בעברית, אבל לא ידעתי באיזה שפה הוא. הוא סתם נשמע זר. כשאמרתי לאמא שלי שאני נוסעת לישראל ושאני הולכת לגור בתל אביב, היא אמרה: החלום של סבא היה להגיע לפלסטינה. זה ריגש אותי. עוד לפני שאתה נוחת, אתה מרגיש שייך.
בדרך לשדה התעופה במוסקבה, מוקדם בבוקר, ראיתי את הוויטרינות הריקות של החנויות. באחת מהן היתה מונחת קופסה של מיונז מקרטון. בחוץ היה שלג, הכל היה אפור. אנשים לא מחייכים. אי אפשר לחייך. עליתי על המטוס ולאחר כמה שעות הייתי בשמש. בשדה התעופה בן-גוריון פגשתי אנשים מחייכים. והיו גם המון פנים יפות, פנים מוארות. הרגשת כאילו יצאת מחצי חושך לאור. אור חזק. נסענו באוטובוס משדה התעופה ופתאום הבחנתי בדקל. זו לא היתה תמונה ממדבר רחוק או אי טרופי, זה היה עץ אמיתי.
המשכנו לפינת פרישמן-הירקון, שם היה ההוסטל של חברי הלהקה. האוטובוס התקדם ופתאום אני רואה ים. ים בדצמבר. בבוקר למחרת ירדתי לחוף בגופייה קצרה. ולחשוב שרק אתמול לבשתי פרווה. צעדתי ברחוב ואנשים צעקו לכיווני: גורבצ'וב, פרסטרויקה. נופפו לי בידיים. הייתי בשוק. עם כל המורכבות של המנטליות הישראלית - מה יהיה כפרה? - אני מקבלת את זה בחיוך, מעדיפה את המנטליות הזו על הנחמדות הצבועה האמריקאית.
כמה ימים לאחר הנחיתה ישבתי בכיכר דיזנגוף. הכל נראה לי כל כך קטן לעומת מוסקבה. בהתחלה זה גורם לך להרגיש ייאוש. אבל הבנתי שזו תחושת הבדידות של הבן אדם. כשאתה בבדידות הכל מוקצן בפנים. הכל ירוק מדי, צהוב מדי. זה לא העיר, זה אתה.
בתקופה הראשונה שלי בתל אביב כל שנייה היתה עבורי חוויה חדשה, כאילו הצמצם של המצלמה נפתח שוב ושוב ותמונה חדשה מתגלה. זה היה טריפ, טריפ מצוין. הרגשתי שאני נוגעת בחיים.
אחרי כחודש, רוב השחקנים בקבוצת התאטרון שלנו חזרו לרוסיה. אני בחרתי להישאר, היתה לי תחושה טובה. אבל אז התחילה מלחמת המפרץ. אחרי חודש בארץ, מצאתי את עצמי יושבת עם מסיכת גז. לא היה לי שום פחד.
הרגשתי שאני נמצאת במקום אחר, מקום מוגן. אחת הדירות הראשונות שלי היתה ברחוב דיזנגוף?פינת גורדון. דירה בלי מזגן. ואני התגעגעתי לקור. בלילות חלמתי שאני לבושה בכפפות והייתי קמה מזיעה כולי. הדירה שכנה על הפינה, הייתי שומעת כל הזמן רעש של אוטובוסים. לא הייתי מרוכזת בלהבין את תל אביב. כל הזמן נסענו והופענו בהצגות בארץ. ראיתי את הארץ דרך החלון של האוטובוס.
במשך תקופה ארוכה לא היה רגע שבו מצאתי את עצמי אומרת לעצמי: הנה, אני תל אביבית. תל אביבי זה להתערבב, לשבת בבתי קפה, דיבורים, להכיר את כל העולם ואשתו. ואני לא כל כך רואה את עצמי שם. אבל יש לי את תל אביב שלי. אנשים מספרים איזה עיר זו תל אביב. אני אפילו לא יכולה לומר איזה פנים יש לה. לירושלים יש פנים. אם אתה לא מקבל אותה, אתה נדחה ממנה. את הפנים של תל אביב אני עדיין מנסה לגלות. אני חושבת שתל אביב היא הרבה יותר דמוקרטית. אתה יכול לקבל אותה, לא לקבל אותה. זו עיר מאוד לא מאיימת. הלכתי, חזרתי, עברתי ממקום אחד לשני - אף אחד לא נעלב.
בניתי כאן היסטוריה אישית
השינוי האמיתי הגיע לאחר שנה: נסעתי עם תאטרון גשר להופיע בחו"ל. כשחזרתי לארץ ונכנסתי לדירה, הרגשתי שחזרתי הביתה. אתה יוצא לרחוב ומבין פתאום שאתה מוגן, מרגיש בנוח. הגוף משתחרר. מהרגע הזה תל אביב התחילה להיות מקום שאני אוהבת להיות בו. אני מאוד אוהבת את הקצב של תל אביב. הוא לא מאיים. זה קצב שנותן לך להיות בקצב שלך.
גם כיום החיבורים שלי למקומות בתל אביב הם תקופתיים. אני כל הזמן מחפשת חוויות, גירויים חדשים. אני אוהבת ללכת לים לבד, בעיקר כשקר. בדרך כלל חוף גורדון. די התמכרתי לזה. רוח, כוס קפה חם ביד. ים מנקה אותי. ביום כיפור, כשאתה עומד בפינת פרישמן-שלמה המלך, אתה מצליח לראות את הים. ביום כזה הרחובות הופכים לאחרים. שום דבר לא מפריע לך, כל התנועה נעלמת. העיר נראית לך יותר קטנה ממה שחשבת. כשאני רואה תיירים אני חושבת, מעניין איך הם רואים את תל אביב.
במשך השנים תאטרון גשר עבר ממקום למקום. בשנים האחרונות הוא נמצא במתחם נגה ביפו. סמוך לתאטרון יש מסעדה קטנה בשם "אבי שניצל".ישבתי
שם המון. כל החבורה של אבי שניצל יושבת שם מדי צהריים במשך 20-30 שנה. כולם במקום הקבוע שלהם, עם הסכו"ם הקבוע. אלו לא אנשים שקשורים לתאטרון, אלא עובדים בשכונה: מכונאי רכב, מסגרים, רתכים. למקום יש רוח של מי שמנהל אותו. אבי שניצל. איש חם כזה ורחב לב.
רק לאחרונה התחלתי להתיישב בתדירות גבוהה בבתי קפה של העיר. אף פעם לא היה לי בית קפה שלי ועדיין אין לי. אני לא אוהבת להתערבב. בחודש האחרון אני יוצאת, יושבת לאכול במסעדות, פוגשת אנשים חדשים. עיר בשבילי זה גם אנשים. ובתל אביב מצאתי אנשים שאני אוהבת ומחבבת.
השנה הוזמנתי להדליק משואה ביום העצמאות. הדלקת המשואה מסמנת לי משהו: אם עד עכשיו היה לי צל של תחושה שאני לא שייכת לעיר, פתאום לא רק שאני קיבלתי את תל אביב, אלא גם תל אביב קיבלה אותי. לפני שעליתי לארץ אמרתי שאם אני לא אנסה לחיות כאן, אחיה כל החיים בתחושה שלא עשיתי משהו שחשוב לי. אחרי 18 שנה אני מרגישה חלק מהעיר. נבנתה לי כאן היסטוריה - אישית ומקצועית. עכשיו קיבלתי את החותמת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם