עניין של חוסר שקט: תערוכה חדשה לאנה ים
אנה ים, אחת האמניות הישראליות המצליחות ביותר, מעלה תערוכה חדשה, שלישית השנה. על המרחק בין ישראל לרוסיה, בין צילום לציור, ובין לידה להגירה. "לקח לי שנים להאמין שאני יכולה להיות אמנית"
"השם ים לא מגיע מהקבלה או משהו כזה", מסבירה האמנית אנה ים את שמה הלא שגרתי, שנדמה כאילו הומצא כדי לשמש כפסבדונים. "זה עברות מהשם ימשיקובה. היו המון טעויות כשעלינו לארץ, אז המשפחה החליטה לפשט את הדברים". בתווך שבין הרוסי ("אנה") לישראלי ("ים") מתנהלת אנה ים עד היום, ובתווך הזה היא יוצרת, כמו בתערוכה החדשה שלה, 22:22, שנפתחה בשבוע שעבר בגלריה ברוורמן וכוללת עבודות שיצרה ברוסיה ובישראל.
ים עלתה לישראל בגיל 12 עם הוריה, סבא וסבתא, וסבא וסבתא רבתא. בגיל 23, אחרי שנות העדרות ואחרי גירושי הוריה, התחילה לבקר ברוסיה באופן קבוע. "הנסיעות הן כמו קפסולות צילום", היא אומרת. אני רואה סרטים, קונה בגדים ומצלמת. אני לוקחת איתי מאה סרטי צילום וגומרת אותם, ויהי מה".
בתערוכה הנוכחית יוצאת ים, שהרבתה לעסוק עד כה בחללים פנימיים, החוצה. וגם בתערוכה הזאת, כמו בקודמות, לא ברור היכן צולמו העבודות: בישראל או ברוסיה? סוגיית הזהות, היא מודה, מעסיקה אותה לא מעט. "לא בהכרח דרך המילים הגדולות, זרות ועקירה, אלא דרך דברים קטנים-לעזור לסבא וסבתא שלי עם העברית, או להקריא לאמא שלי את הכתבה הזאת. ההגירה
ים התחילה אמנם ללמוד אמנות עוד בילדותה ברוסיה, אך התחילה לצלם בארץ, כתחביב, הודות לידיד המשפחה שהוריש לה מצלמת פוקט. "אז פשוט צילמתי", היא אומרת. "לפעמים הייתי משחקת עם תאורה. הייתי מוסרת את הפילם לפיתוח בהתרגשות ועושה אלבומים סופר מושקעים. בתיכון למדתי אופנה בויצ"ו חיפה. אמא שלי אומרת-ואת זה אני לא זוכרת-שרציתי ללמוד צילום, אבל ויתרתי כי זה היה יקר".
בצבא כבר הצטיידה במצלמה טובה, ומשם המשיכה לניו יורק, אז נחשפה באופן רציני לאמנות עכשווית. במונחים מקומיים ההצלחה שלה מטאורית כמעט. זמן קצר אחרי שסיימה את לימודיה במדרשה כבר התחילה לעבוד עם גלריה ברוורמן, הציגה במוזיאון חיפה ובת ים, וכן בתערוכות אישיות וקבוצתיות בארץ ובעולם.
האוצרת מאיה בנטון, מהמרכז הבינלאומי לצילום בניו יורק, מכנה את חוסר השקט של ים בתור "חרדה נינוחה". "לקח לי שנים להאמין שאני יכולה להיות אמנית", מפתיעה ים. "היו לי ספקות שאני אוכל לעסוק בזה למחייתי. אבל החשש תמיד מלווה אותי, זה חלק מהצילום. איך זה ייצא, מה יהיה אם הפילם ריק?".
זה גם בטח עניין של אופי.
"יש בי איזה חוסר שקט כזה. גם כשיש תערוכה אני כבר מוטרדת מזה שצריך לדאוג לתערוכה הבאה".
דאגת גם לתערוכה הנוכחית?
"היא לוותה בהמון לבטים. עברה בסך הכל שנה אחת מאז תערוכת התואר השני בבצלאל, ולפניה תערוכה בהלנה רובינשטיין, אז היה מאוד צפוף. חששתי שאולי לא יהיה לי משהו חדש להגיד, אבל בסוף החלטתי להמשיך כמתוכנן. בדרך כלל התערוכה תלויה כמה שבועות עד שמתגבשת לי תובנה לגביה, אבל הפעם אני כבר רואה שהדברים נראים אחרת. זאת כבר לא אנה המוכרת. יש שינוי, ואני כבר בונה מחשבות לעתיד".
בתערוכה הנוכחית, היא אומרת, הורידה את מינון הסנסציה. "ממבט ראשון הצילומים נראים מאוד מינוריים. אולי בגלל שהם צולמו ב-35 מ"מ ואולי בגלל שרובם מצולמים בשחור לבן", היא מסבירה. "יש כאן הרבה דברים שקשורים לציור. תחושה של מגע, של שכבות, משהו שמהדהד בקומפוזיציה".
וביקורת עצמית? יש הרבה. "אני יושבת שעות על המחשב ועושה תיקיות 'תמונות מובחרות', 'תמונות מובחרות 2' וכן הלאה. אני פתוחה לביקורת של אחרים, מאוד מתייעצת, לפעמים על כל שטות. אבל עם זאת, אני לא נותנת לביקורת לסרס אותי".
אנה ים, 22:22, גלריה ברוורמן, תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
