הלווו ישראל: מוכנים לדפש מוד?
אם לא יהיו תקלות, "דפש מוד" תיתן הערב הופעה היסטורית בישראל. עד אז אפשר לתהות על קנקנם של האלבום החדש שלה והאלבום המפתיע של "יה יה יז", שתחמם אותה באצטדיון רמת גן
דפש מוד. צילום: קרולין קול
נוסף לכך, מי שיגיע מספיק מוקדם יזכה לראות גם את להקת "יה יה יז" מחממת את האווירה לקראת הדבר האמיתי. לא במקרה חובקות שתי הלהקות אלבומי אולפן חדשים באותו זמן.
שלישיית "יה יה יז" הייתה תמיד משהו אין ביטווין, מסוג הלהקות שקירבו, במודע, את הרוק האלטרנטיבי לרחבת הריקודים ואת רחבת הריקודים לרוק האלטרנטיבי. אחרי הכול, את השירים של "יה יה יז" תמיד היה ניתן לרקוד, אף על פי שהם היו מבוססים על ריפים של גיטרה ותופים שמכים במרץ.
באלבום החדש, "איט'ס בליץ", הנטייה היא לרחבת הריקודים; יותר ממחצית השירים רקידים, בקצב גבוה, עם פזמון קליט וגרוב דיגיטלי. רוק זה כבר לא, אלטרנטיב פופ זה כן. משהו בין "בלונד רד הד" למיס קיטן.
מחצית מהקטעים הפחות רקידים, האקוסטיים יותר, הם בסופו של דבר הקטעים המעניינים והטובים יותר (כמו "רנאוויי" מלא הרגש, שלרגע היה נשמע לי כמו שיר של תמר אייזנמן או הדרה לווין ארדי; ו"דול לייף", שבו לראשונה באלבום שומעים גם גיטרות, תופים חיים ושירה כמו שצריך).
היתר - חוץ מהסינגל העוקצני והמוצלח "האדס וויל רול" - קצת פחות מלאי עניין, בעיקר בגלל נטייה למונוטוניות ואף לחד~גוניות בשירה ובעיבודים ("סופט שוק", לדוגמה). למרות הטענות הקלות, מדובר באלבום טוב שגם אוהבי הלהקה הוותיקים יוכלו לקבל בהבנה ולעקל בסופו של דבר.
בסך הכול זה דווקא עושה טוב לדעת שאי שם בניו יורק הרחוקה יש להקה שלא קופאת על השמרים ומעיזה לעשות שינויים די דרסטיים בצורת ההגשה של השירים, כמו שאומר הפסוק: "ויחליפו את גיטרותיהם החורכות בסינתיסייזרים קרירים". האבולוציה של "יה יה יז" מסבירה עכשיו גם למה "דפש מוד" בחרה דווקא אותה כמחממת באצטדיון רמת גן בתחילת השבוע.
אהבת נעורים
עם כל הכבוד לחימום המכובד והראוי, הרשו לי רגע להפוך להניח את האלבום הנ"ל בצד ולהפוך לסנטימנטלי. את "דפש מוד" אני אוהב אהבת אמת כבר המון-המון שנים, מאמצע שנות השמונים, שנות התבגרותי, ועד הלום.
דפש מוד במסיבת העיתונאים בהילטון תל אביב. צילום: אריק סולטן
בשלב מסוים השלמתי עם העובדה הכואבת שהיא כבר לא רק שלי, אלא שייכת להמונים, ועם העובדה שכבר אין סיכוי שהיא תוציא אלבומי מופת כמו בשנות השמונים ובתחילת התשעים. במילים אחרות, כיום, אחרי כמעט 30 שנה של פעילות, חבריה פחות או יותר נחים על זרי הדפנה ונהנים מתהילת עולם ומקהל המונים שרץ להופעותיהם כדי לשמוע את להיטי העבר ופחות את השירים של השנים האחרונות.
יחסית למה ש"דפש מוד" ידעה ליצר פעם, האלבום החדש שלה, "סאונדס אוף דה יוניברס", הוא אלבום די בינוני, בטח לא אחד כזה שיכול להתחרות או לאיים על מעמדם של "בלאק סלבריישן" או "ויולטור" הנצחיים - לא ברמת המוזיקה, לא ברמת הרגש והמילים, לא ברמת העומק והאפלוליות ואפילו לא ברמת הלהיטים הגדולים וההמנונים של פעם. זו לא קטילה של האלבום, בטח כבר הבנתם שאני מלא הערכה
ואהבה ללהקה, אבל זו אכזבה יחסית ולא ממש מפתיעה.
כדי להיחשף לכמה שירים טובים כמו "ליטל סול" ו"אין סימפתי" צריך לצלוח לא מעט שירים חלשים למדיי וחסרי השראה כמו "קאם באק". בכלל, גם אחרי לפחות שש-שבע האזנות האלבום לא מגיע לשיא או לרתיחה עם איזה שיר שעושה לך את היום או את העשור. הוא פשוט עומד במקום, לא כל כך גרוע אבל גם לא הכי טוב, ואין בו את אותו ניצוץ שיכול להבעיר אש בלב המאזין. באסה, אבל לא סוף העולם.
בכל זאת מדובר בלהקת ענק שמוציאה אלבום חדש כל כמה שנים מבלי ל"התקמבק" ומצליחה לאחד ולסחוף דורות של מאזינים. אני מניח שגם עבור הלהקה המשפיעה הזו האלבום הנוכחי הוא בעיקר סוג של סיבה מספיק טובה לצאת לתור את העולם פעם נוספת, רק שהפעם מסע ההופעות כולל עוד ארץ קטנה, זניחה ומאוד מרעישה בשם ישראל.
- "דפש מוד", "סאונדס אף דה יוניברס", (מיוט, ייבוא: הליקון); "יה יה יז", "איט'ס בליץ", (פולידור, ייבוא: הליקון)
- "דפש מוד", "טור אוף דה יוניברס", חימום: "יה יה יז", אצטדיון רמת גן, א' (10.5), פתיחת שערים: 17:00
נא להמתין לטעינת התגובות
