גם אני מזרחי: קובי אפללו רב-גוני
קובי אפללו השתלט על בית הוריו של המבקר הלבנבן שלנו. התוצאה: אם שבויה שתובעת את האלבום החדש לעצמה ובן שמסרב להיכנע
אחריו מגיע "שלב הרוחניות", שבו המבוגר מבין שמתוך הכסף לא תצמח לו הישועה והוא מחפש אותה בסדנאות מודעות, בכוסות רוח ובמחטים למת. הטעם האמנותי בשלב זה מתאפיין במקרה הטוב בהצמדות לישן והמוכר, ובמקרה הרע בהחלפת הרפרטואר כולו במוזיקה רוחנית ופיוטים מעיקים, לא מחזה נעים. השלב השלישי הוא "שלב הרגיעה", שבו חוזר המבוגר לשלוות חייו, אך הפעם עם טעם חדש ודומיננטי נוסף לארסנל המוזיקלי - חיבה בלתי נשלטת למוזיקה מזרחית.
יש משהו במוזיקה מזרחית שמביא אנשים להתחבר אליה בפעם הראשונה כשהם מגיעים לגיל מסוים. אולי זאת הרגשנות, הפשטות שבמילים, אולי זאת העובדה שהמוזיקה הקצבית מאפשרת את ריקוד נפנוף המרפקים האהוב כל כך על בני גיל המעבר. הסיבות עלומות. אין ספק שמדובר בתופעה חוצת מגדרים ושכבות סוציו~אקונומיות, קרקע פורייה למחקר אנתרופולוגי שעשוי להביא את הנובל.
לאחרונה סיימה גם אמי היקרה את שלב 2 ועברה אל 3.
זה התחיל בעמיר בניון לפני כמה שנים, אבל אז חשבתי שמדובר בתופעה חד~פעמית הנובעת מכישרונו יוצא הדופן. היא רכשה את האלבומים, הלכה להופעות, התרגשה מהגיטרות ובפעם הראשונה מאז גיל 20 חוותה את חייהן הפרועים של מעריצות צמודות.
אחר כך זה הגיע למכונית. דיסקים צרובים שעליהם נכתב "ים תיכוני" בטוש מרוח הציגו ערבוביה של כוכבי העונה. חשבתי שזה סוף הדרך, אך אז זה הפך גלוי לחלוטין כשהאמא הגישה בקשה מסודרות להעברת כל האלבומים המזרחיים שאני מקבל ישירות אליה להאזנה פומבית בחלל בית המשפחה. הים התיכון השתלט לי על החיים ואיים להטביע אותי.
כשאמא שלי ראתה את האלבום החדש של קובי אפללו נח לו על השולחן היא פלטה קריאה של התרגשות. "אני מתה עליו", אמרה. "מתי אתה מסיים עם הביקורת ומעביר לי את הדיסק?". "האמת, לא ממש תכננתי לכתוב עליו ביקורת", עניתי. "בגלל שהוא מזרחי?", נזפה, "מתי כבר תבין שהזמרים הים תיכוניים עושים את המוזיקה הכי טובה בארץ?". "את יכולה לקחת אותו", אמרתי לה.
"לא , תכתוב עליו ביקורת ואז אני אקח", היא פסקה ואז פתחה את האריזה, הכניסה למערכת, לחצה פליי והתחילה לנענע את מרפקיה. כדי להתחמק ממבוכתי נעצתי את מבטי בעטיפת האלבום. מי שצילם, ערך ועיצב לאפללו את התמונה לא היה גאון שיווק, אם להשתמש במילים עדינות. מתוך העטיפה הביט אליי בחור שמנמן עם זקן צרפתי וסוודר שנשען על עץ, לא הדבר הכי עכשווי ביחצנות המודרנית, בטח כשהוא מכניס את הידיים לכיסים כמו ג'יימס דין תוצרת יהוד.
המוזיקה, בניגוד לעטיפה, הייתה הרבה יותר מעניינת. מי שלא מכיר את קול הזמיר של אפללו, יתפלא
חמישה שירים לתוך האלבום ואמא שלי התעייפה ונחה לה באושר על כיסא, חולמנית כילדה בגיל ההתבגרות. "זה בכלל לא מזרחי, זאת ים תיכוניות, ישראליות אמיתית", היא פסקה כשקולו של אפללו הסתלסל לו במרחב. נראה לי שהיא קלעה בול, זו מוזיקה ישראלית, זה שיש בה קצת סלסולים לא הופך אותה למוזיקה מזרחית של התחנה המרכזית. אני כבר המשכתי הלאה וניסיתי לנחש מה יהיה השלב הבא בהתפתחות המוזיקלית המשפחתית, אולי זמר עברי ישן? אולי טרנסים? לך תבין ת'מבוגרים האלה, מפתיעים בכל פעם מחדש.
קובי אפללו, "ביום הכי בהיר" (אן~אם~סי)
נא להמתין לטעינת התגובות
