כל יום פורים: קצרים ישראלים בקאן
שני הסרטים הישראליים הקצרים, שיתחרו במסגרת פסטיבל קאן, עוסקים בהתחפשות. של ערבייה, ההופכת למתנחל, או של טרנסווסטיט ההופך לגבר מכובד
דיפלומה. צילום: מתוך הסרט
אלא שלפנינו לא עומד הפעם שיעור חובה בתושב"ע, כי אם שידוך מיקרי בין "דיפלומה" ל"סגל", שני סרטים קצרים מתוצרת ישראל, שהוזמנו השנה להשתתף ב"סינפונדסיון" - תחרות בתי האולפנא לקולנוע הנערכת במסגרת פסטיבל קאן.
אין שום קשר גיאוגרפי, אקדמי, ג'נדרי או לינגוויסטי בין הסרטים. האחד הופק במסגרת "סם שפיגל" הירושלמי, האחר כסרט גמר בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. הראשון נוצר בידי הסטודנטית יעל קיים, והוא דובר ערבית; השני על ידי הסטודנט יובל שני, וכולו בשפה העברית. אז מדוע, כבוד העורך/ ת, צריך לדחוס אותם יחד לאותו עמוד במוסף? רק משום שאיזשהו פרוגרמר בקאן החליט שהם מתאימים לתחרות שהוא פונקט אחראי לליהוקה?
למרות שגם מקריות הינה סיבה לא רעה לשידוכים, דומה כי בחיבורם יחד של "דיפלומה" ו"סגל" שכה שונים זה מזה, טמון מניע הרבה יותר עמוק, מניע פסיכולוגי שעוד ילך ויאפיל על העשייה הקולנועית בישראל בשנים הבאות, כאשר יוצרים צעירים אלה, כמו גם בני המחזורים שלהם בבתי הספר לקולנוע, יתפסו את מקומם בין עושי הסרטים הארוכים.
סוגיית ההסתרה, ההתחפשות, הרצון לברוח מההווה והקיים - בין אם הוא בבחינת קיום פוליטי ישיר, ובין אם הוא נגזרת נפשית עקיפה של אותו קיום מגונה המיוצג על ידי ערכי הממשל של ליברמן/נתניהו - תהווה מנוע רב עוצמה לעיצוב הפרופיל הרוחני בסרטי הדור הבא. ממש כשם שימי האינתיפאדה הראשונה הניבו בסוף שנות ה-80 את גל סרטי הלילה התל אביביים (מ"החיים על פי אגפא" ועד "חסד מופלא" ), שגיבוריהם חיפשו את האפלה, כדי להסתתר מהבושה של הכיבוש והדיכוי.
ותחילה הפוליטי הישיר - הסרט "דיפלומה" של יעל קיים. ערב בחברון הכבושה, עוצר שורר בחוץ, אך עאייט (יוסרה בראכת) מוכרחה לצאת מהבית, להגיע לטקס סיום לימודיה ולקבלת תעודת הגמר שלה, מעין סמל מוסכם ליציאה אל עצמאות אישית.
עאייט כלואה בבית, אך סאמר בן ה-11 לוקח את העניינים תחת אחריותו. סאמר (אוסמה ערביאה) הוא ילד?דיקטטור, הגבר היחיד בבית, שמוריד פקודות על אמו ועל אחותו המבוגרת ממנו. עאייט, מלווה בסאמר הקטן, מגיחה בלאט אל החשיכה, אל העוצר.
והעוצר, בשל מה הוא? בגלל חגיגות הפורים של מתנחלי קריית ארבע, העסוקים בהכנות אחרונות לקראת העדלידע העולצת שלהם. מעין תזכורת מאוחרת לביצועים של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה באותו חג פורים ארור, מעין הד מאוחר להופעתו של ח"כ חנן פורת, מיד לאחר הטבח ההוא, כשהוא אוחז בידיו בסל גדוש באוזני המן ובפיו הציווי: "יהודים חייבים לשמוח, פורים היום!".
בחוץ, בחלק המואר והשמור על ידי צה"ל, שמחים המתנחלים, כשקולו (האמיתי) של נועם ארנון מדרבן אותם להתעמק במצוות השמחה. בחוץ, בחלק החשוך, תרה עאייט אחר הדיפלומה, תעודת הגמר, השחרור הפרטי שלה. שהרי היא מצויה תחת כיבוש כפול: זה של הצבא הישראלי, וזה של הגבר במשפחה, אחיה הצעיר והרודני. רק ניצול מחוכם של אווירת פורים המטשטשת בין מקור לחיקוי, רק אקט ההתחפשות הנשית למין גבר שכזה - פשוק רגליים וסיגריה נונשאלנטית בין אצבעותיו/ה - הוא שיוליך את עאייט אל כמה רגעי שחרור משכרים שחותמים את הסרט המתומצת והיפה כל כך.
קיים צילמה את "דיפלומה" בעיקר במזרח ירושלים, כאשר צוות צילום נוסף מנציח את חגיגות הפורים האותנטיות בקריית ארבע. קודם שסיימה את לימודיה ב"סם שפיגל", הספיקה קיים ללמוד צרפתית בסורבון, אנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א, וכן קולנוע במלבורן שבאוסטרליה.
זו לא גברת, זה אדון
ומהפוליטי הישיר אל תיאור ביזארי של חיים תחת כיבוש חברתי. יוסף כרמון, כוכב הסרט "סגל" של יובל שני, הוא טרנסווסטיט - גבר במלבושים נשיים, עם פאה נוכרית ג'ינג'ית על ראשו, נעלי עקב לרגליו, ליפסטיק אדום מרוח על שפתיו, ורוז' משוח על לחייו. גבר שהפורים אצלו איננו חג של פעם בשנה, כי אם מהות נפשית מתמשכת, שדנה אותו לקיום במחשכים.
עלמה זק ב"סגל". צילום: מתוך הסרט
סגל חי בעיקר בבית, עטוף בארגזי קרטון האוצרים בחובם את מזכרות העבר שלו כשהיה עדיין גבר נשוי ואב לבת ושמה תמר. הוא מוקף בשכנים עוינים ומותקף במבטי שנאה, אך הוא בשלו - עם אביזריו, צעצועיו ובדידותו. לרגעים מזכיר הסרט "סגל" מומנטים שעוצבו על ידי רומן פולנסקי ביצירת המופת שלו "הדייר", המתארת אף היא קיום אנושי-עכברי תחת כיבוש.
הכל משתנה אצל סגל כאשר יום אחד מתדפקת על דלת ביתו/ מבצרו בתו תמר (עלמה זק), הבאה להזמינו לטקס ברית מילה של בנה, כלומר נכדו הראשון. היציאה אל החוץ, החשיפה לחגיגה המשפחתית, מכריחה את סגל לעבור תהליך של הסתרה והתחפשות - הוא מסיר את האיפור הכבד, עונב עניבה, עוטה חליפה, מתחפש לגבר.
הפורים שלו מתהפך, וקיומו כאשה נמחק באחת. אך לא בדיוק (ולא נקלקל כאן את הפאנץ' ליין).
יובל שני, בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ראוי למחמאות על עצם יצירתה של האווירה הקלסטרופובית ב"סגל". אך עיקר ההישג שלו נעוץ בהדרכת השחקן המיומן יוסף כרמון, שמרביץ פה טור?דה?פורס פרטי, ומצליח לאזן בטבעיות בין רגעים פאתטיים לסצינות צובטות לב.
באופן כזה או אחר ממתינה ל"דיפלומה" ול"סגל" משימה ספורטיבית לא פשוטה-ביום רביעי הקרוב תחל בקאן תחרות "סינפונדסיון", שבה נדרשים שני הסרטים להגן על ההישג הגדול של אלעד קידן וסרטו "המנון", שזכו אשתקד בפרס הראשון בתחרות זו, המתקיימת כבר תריסר שנים. בהצלחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
