גילה אלמגור: זכיתי לעבוד עם אלוני
נסים אלוני, גדול מחזאי ישראל לצד חנוך לוין, ממשיך להשתולל על במות התיאטרון. גילה אלמגור, שתנחה ערב לזכרו בשבועות, חושבת שהמחזות שלו הם על-זמניים
נסים אלוני צילום: באדיבות משפחת אלוני
גילה אלמגור, מנחת הערב, שעבורה ועבור יוסי בנאי ז"ל כתב נסים את "הכלה וצייד הפרפרים" ואת המשכו "הנפטר מתפרע", אומרת שאין על מה להתפלא. "המחזות של נסים הם מעבר לזמן. גם 'דודה ליזה', וגם 'הצוענים של יפו', אתה יכול לשלוף אותם היום ולהעלות אותם על הבמה והם ירגשו באותה המידה. אבל צריך במאי טוב, שיהיה לו אומץ לעשות קיצוצים. נסים היה לו קשה לקצץ והיה לו חבל על כל שורה. אני שמחתי לשמוע שיוסי פולק עומד לביים בקרוב את 'הצוענים של יפו' ב'קאמרי'. זה יהיה חטא בלתי נסלח אם התיאטרון הישראלי יוותר על נסים אלוני".
בביוגרפיה "נמר בוער", שיצאה לאחרונה לאלוני, עולה דמות של אדם מאוד עגמומי, כמעט דכאוני. ככה את גם זוכרת אותו?
"לנסים היו את השעות של העגמומיות, כמו שהיו לו שעות של חן בלתי נדלה. הוא היה צ'ארמר כזה, שנון. באמת, כמו שמתואר בביוגרפיה, היו לו צורות שונות. היו שעות שהוא היה פשוט שופע ואתה לא רוצה שהשעה תיגמר, והיו שעות שהוא היה שוקע. עגמומי? כן אפשר לקרוא לזה ככה. אבל בכל מצב הוא היה מבריק, מה שלא יהיה".
ובעבודה?
"בעבודה לא היו לו שום דיכאונות. קודם כל, לעבוד עם נסים זה כאילו לעבוד בשפה זרה. למשל ב'הכלה וצייד הפרפרים'. את יוסי בנאי ז"ל הוא כבר הכיר וכתב לקצב הנשימה שלו. אבל אני נפלתי פתאום לשפה הנסים אלונית, עם כל כך הרבה נקודות ופסיקים ושלוש נקודות וכל כך הרבה פאוזות בין המילים, שזה היה כמו ללמוד שפה זרה או פרטיטורה. זה היה מרתק. גם כבמאי הוא היה נפלא.
"אני תמיד מספרת שיום אחד, בזמן שעבדנו על 'הכלה וצייד הפרפרים', יש רגע אחד במחזה שיוסי בנאי יוצא מהבמה ואני קוראת לו לחזור. אז יום אחד נסים אמר לי, כשאת קוראת לו
תעלי על הספסל. שאלתי אותו למה? אז הוא אמר 'לא יודע. כשכתבתי את המחזה ראיתי בראש כתם כזה לבן על הספסל'. ואז פתאום הבנתי. הבנתי שאני כתם שקורם עור וגידים, ואין מה להתווכח וצריך ללכת עם מה שהוא ראה בשעת היצירה שלו. אני זכיתי שיצא לי לעבוד עם האיש. באמת".
בסוף "הנפטר מתפרע" מחליטים שני הגיבורים, ללא אומר, להתעלם מקולו של המת הזועק. הם רוצים להמשיך הלאה, ומעדיפים לשכוח ממתיהם. אבל גם אחרי שכולם מפסיקים להתייחס ומתעלמים במכוון מקולו, הנפטר מסרב להיעלם ונוכחותו, בין אם נרצה בכך או לא, עדיין מורגשת על הבמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם