יום ירוק: על האלבום החדש של גרין דיי
ב-"21st century breakdown", מצליחים גרין דיי גם להשיג יעדים אמנותיים וגם להגיע לשיאים חדשים של פופולאריות וזאת על אף שמדובר באופרת רוק ארוכה למדי
גרין דיי. צילום: יח''צ
חמש שנים לאחר שחוו פריצת דרך אמנותית עם "American Idiot", שהחזיר אותם לתודעת הציבור, והעניק ללהקה חיים חדשים כמפלצת איצטדיונים זועמת, ושנה אחת לאחר פרויקט הרוק אנד רול המשובח של חברי גרין דיי תחת השם "Foxboro Hot Tubs", הם חוזרים עם אלבום קונספט חדש "21St Century Breakdown" שהולך בדרכו של "American Idiot".
הפעם מדובר באופרת רוק שמכוונת חיצים לכל הכיוונים ומדברת על דת, מדינה ופוליטיקה. האלבום החדש מספר את סיפור האהבה של כריסטיאן וגלוריה בימים שלאחר שלטון בוש בארצות הברית, והוא מחולק לשלושה חלקים שונים. כל חלק מכיל שש רצועות.
בהאזנה ראשונה האלבום ארוך מדי, בינוני מדי, מוכר מדי. בהאזנות חוזרות, מדובר בדיסק שאורכו סביר ואחד הטובים ביותר בקריירה שלהם: פאנקי, מלודי, ובעיקר מתגמל.
התגמול מגיע בכמה שבילים מקבילים - במישור הקונספטואלי (שמתגלה רק לאחר כמה האזנות), ובמישור היחידני - השירים כיצירות נפרדות. אם הקונספט הכללי של האלבום יחשב למגוחך בעיני חלק מהאנשים, עדיין נשארנו עם מקבץ שירי גרין דיי הטובים ביותר עד כה, ששואבים לא רק ממקורות הפאנק של הלהקה, אלא ניכרת בהם השפעה של אמנים כמו ברוס ספרינגסטין, קווין ו"The Who".
לא חשוב הקונספט
האלבום נפתח עם קולו של בילי ג'ו ארמסטרונג, ששר ללא ליווי של הלהקה, כמו ניצול של מתקפה גרעינית: "הם מנגנים את שיר המאה/שיר של פאניקה, הבטחות ושגשוג/ספר לי סיפור לתוך השקיעה/תשיר לנו שיר שיהיה בשבילי".
גרין דיי - עטיפת האלבום. צילום: יח''צ
בשיר הנושא ארמסטרונג מצליח להכניס גם את "The Who" וגם את גון לנון הוא שר:My” generation is zero/I never made it as a working class hero”, כאשר בפתיחת השיר אנחנו נתקלים בהצהרה: “נולדתי לתוך תקופת ניקסון/נולדתי לגיהינום/ ילד לטיפול משרד הרווחה/איפה שנהגי המשאיות גרים".
“Last Night On Earth” היא בלדה אהבה יפהפייה שברגעים מסוימים נופלת לבנאליות, בזמן ש" Last Of The American Girls” הוא שיר רוק-סבנטיז מקסים עם המילים: "היא שמה את האיפור כמו
גרפיטי על חומות ליבה/יש לה ספר קונספירציות קטן בידה/היא פרנואידית כמו חיה נכחדת שהולכת למותה", ואילו במקרה של "Restless Heart Syndrome", מדובר בבלדה בסגנון הביטלס, המתפקדת על תקן "Boulevard Of Broken Dreams” מהתקליט הקודם.
אחת הטענות כנגד האלבום החדש היא שגרין דיי מכוונים את החיצים שלהם ליותר מדי כיוונים וכתוצאה מכך, הקונספט הופך מטופש, מה שאולי יכול להיות נכון, אבל אם זה מה שגרם ללהקה ליצור אלבום כה נהדר וכה מלא השראה, למי אכפת?
נא להמתין לטעינת התגובות
