סיפורים קפקאיים בפסטיבל ישראל
תאטרון קליפה המתמחה בתאטרון חזותי הרים את אחת ההפקות המעניינות שהגיעו לעיר, במוזיאון אסירי המחתרות. ראיון עם הבמאית עידית הרמן, שהפכה את המקום בו נתלו יהודים לתצוגת תכלית מבית היוצר של קפקא. נראה שאפילו קפקא יכול היה להיות מרוצה
"המקרה של קפקא הוא מקרה מיוחד, כי הייתי צריכה לעבור איזשהו תהליך של שחרור מההערצה שלי לסופר הזה. תהליך של ללמוד אותו עד כדי כך שהמסתורין נעלם או עד שההתאהבות נפסקת. אז את הרבה יותר לוגית ומסוגלת ליצור קונספט שגם יעבוד, קונספט שהוא לא רגשני ותו לא. וגם מזה נורא חששתי.
"ההערצה הזו היא גם דבר שמנע ממני לגשת לזה במשך המון זמן. לא יכולתי לראות איך אני עושה דבר כזה - איך אפשר אל מול טקסטים כל כך מצומצמים וכל כך מדויקים להציע חידוש, להאיר אותם באור שונה? הטקסטים האלה כל כך מושלמים, שכמעט אין שם עבודה. הוא לא השאיר עבודה לעוד אמן. החשש שלי היה שהאינטרפרטציה שלי נחותה, והאמת היא שעד עכשיו אני מפחדת מזה, אבל הרבה פחות. לקח לי המון שנים להתגבר על זה ולמצוא את הרעיון החזק שאני אאמין בו", מתוודה הרמן, במאית המופע.
אין ספק שמדובר ברעיון חזק. עושה רושם שאפילו קפקא היה מרוצה, וזה לא פשוט. בסך הכול, מספיקה היכרות מינימלית עם המיקום בשביל להתחיל להעריך את גודל החוויה שמהווה המופע. מוזיאון אסירי המחתרות ממוקם במגרש הרוסים במבנה בן 150 שנה, מול בית משפט השלום בואכה כיכר ספרא, שנבנה במקור כאכסניה לצלייניות רוסיות ובתקופת המנדט הבריטי שימש כבית הסוהר המרכזי בו נכלאו מאות מאסירי המחתרות. עד היום שומרו במוזיאון הנפלא הזה חדר גרדום, חדרי צינוק, תאי אסירים ובתי מלאכה משוחזרים, ורובם אף משמשים חלק פעיל במופע.
"כשהגענו לפה המופע היה מגובש חלקית. ידענו שאנחנו רוצים לעשות סיפורים קצרים, ידענו איזה סיפורים אנחנו רוצים, ידענו שאנחנו רוצים דמות כמו ק. (קפקא - ה"ב) שתוביל את המופע. יותר מזה לא ממש ידענו. המוזיאון הוא זה שאיחד וגיבש את הכול לכדי ממשות. אני חושבת שלפני שמצאתי את המיקום, זה מה שגרם לי לא לעשות את המופע כל השנים. חמש שנים אני כבר מנסה להרים את הרעיון הזה. נראה לי שהמקום הוא שסגר את הרעיון סופית".
איך באמת הגעתם למוזיאון?
"הרעיון היה של יוסי טל גן, מנכ"ל הפסטיבל. זאת לא פעם ראשונה שהוא בוחר בשבילי מקום. ההיכרות בינינו היא רבת שנים והוא מכיר את העבודה שלנו כל כך טוב והוא באמת מבין, יש לו חוש לזה. למרות שאני בכלל רציתי את בית המצורעים הוא זה שאמר לי 'לא, לא, לא. את לא מבינה, את חייבת לבקר במקום הזה'. הוא לקח אותי לכאן ובאמת זה הרבה יותר מתאים למופע".
כשחושבים על זה, בית סוהר מרכזי נראה כמעט טריוויאלי להצגת סיפוריו של קפקא, העוסקים לרוב בעולם קלאוסטרופובי, מנוכר ומלא פחדים. אצל פרנץ קפקא אין צדק, והחוק קיים אך ורק במטרה לרדוף את האדם ללא סיבה. גם סקירה שטחית ביותר של יצירותיו חושפת עולם קודר ומאיים, שבתוכו תועים גיבורים חסרי ישע אל מול גורלם המר.
קפקא הוא אולי הסופר שתיאר בצורה הטובה ביותר את חוסר האונים המתגבר של האדם בעידן המודרני. באחד מסיפוריו המפורסמים ביותר, "לפני החוק", מתאר קפקא את דמותו של בן כפר פשוט היושב לפני שער החוק ומבקש רשות כניסה על אף שהשער פתוח. שומר הסף מזהירו כי יש שומרים נוספים אחריו, וכל אחד מהם חזק מקודמו. בן הכפר מחליט לחכות לצד השער, בתקווה שיום אחד הוא בכל זאת ייפתח. השנים עוברות ובסוף ימיו שואל בן הכפר בשארית כוחותיו איך זה שכל בני האדם רוצים להיכנס אל שער החוק, אך איש מלבדו לא ביקש רשות לעבור בו. "כניסה זו נועדה רק לך", עונה לו השומר, "ועכשיו אני עומד
המופע עצמו, תערובת משובחת של תיאטרון חזותי, קפקא וחלל ששימש ככלא, מרגיש כמו טיול על אסיד במוחו של הסופר. הכוונה היא למובן הטוב של החוויה הטריפית. בכניסה למתקן הכליאה הצופה יתבקש להצטרף לקבוצה אחת מבין שלוש. לאחר שיבחר במסלול הצפייה, יכנס לחללים ולתאים שכל אחד מהם, המעוצב באופן ייחודי, מציג סיפור קפקאי כיצירה קצרה של תיאטרון חזותי, כקטע תנועה ומחול, כמיצב או כמוזיקה חיה, בהתאם לסיפור המתרחש בו.
במתקן הכליאה הזה נמצא רק אדם אחד - בן דמותו של קפקא. הוא מנהל הכלא והוא הכלוא. הוא ייתן לך את הכרטיס בקופה, הוא יקבע את הכללים, הוא יפעיל את המתקן, הוא יימצא בכול, ואתה תשוטט בראש שלו: אפל, עמוק, מצחיק ומקאברי, מלא מראות ודימויים, ואפילו חוגג במסיבה אחת פרועה. תשוטט, אבל במהרה תבין כי עליך לבחור את מסלול הצפייה שלך היטב, כי הוא עומד למות היום, ועליו להספיק להציג לפניך את כל הסיפורים שבחדרי לבו, ואין לדעת כמה זמן עומד לרשותך.
היה איזשהו סיפור בעייתי במהלך העבודה? כזה שאולי לא אהבת ושינית את דעתך תוך כדי עבודה?
"היה קטע אחד כזה. נורא רציתי לעשות אותו אבל הסיפור היה בעיניי כל כך אובר מלודרמתי, שלא מצאתי בו את ידיי ואת רגליי. בסופו של דבר אני משתתפת בו. זה סיפור שמספר על איש שעיט מנקר את רגליו וכבר ריטש אותן לחתיכות. אז עובר במקום אדם אחר, עובר אורח ששואל אותו למה הוא נותן לעיט לעשות לו כזה דבר.
"הוא עונה כי הוא חסר מגן, אין לו דרך אחרת. אז האדם ההוא מציע לו עזרה ואומר שילך לביתו, יביא רובה ויהרוג בשבילו את העיט. עונה לו האיש בהפתעה 'מה באמת? אתה תעשה את זה בשבילי?', ועובר האורח משיב בחיוב אך מבקש ממנו לחכות חצי שעה. האיש עונה כי ישתדל. כשעובר האורח הולך לביתו העיט צולל לתוך פיו של המעונה והורג אותו בבת אחת. שוב - כל כך מלודרמתי. זה קטע שחוץ מלהציג אותו כסרט אימה, "B-Movie", וזה באמת מה שעשינו בסוף, אין יותר מדיי מה לעשות איתו.
"באמת לקחתי את זה לכיוון של סצנה שבה רואים אותנו מצלמים סרט אימה, אפילו לא סוג ב' אלא סוג ז'. יש שם המון, המון אגו מכל הכיוונים, בייחוד זה של הבמאית הצווחנית, וככה יכולנו להתמודד עם זה. היום זאת אחת הסצנות שאנחנו יותר אוהבים כי היא אחת המצחיקות במופע. וזה עדיין מזעזע - במיוחד הקטע הסופי".
תאטרון "קליפה" פועל מזה 14 שנה, ונוסד על ידי דמיטרי טולפנוב, שחקן ומוזיקאי יליד סנט פטרסבורג, והרמן מיודעתנו, רקדנית ויוצרת ישראלית. המפגש בין התחומים השונים של השניים הוביל ליצירת שפה בימתית מיוחדת המשלבת בין תאטרון, מחול, עיצוב ומוזיקה. "עשינו תאטרון חזותי לפני שידעתי מה זה בכלל", מתבדחת הרמן.
תהליך העבודה בקבוצה שם דגש, כאמור, על אינטר-דיסציפלינריות ועל חקירת סגנונות וזרמים שונים באמנות המופע. שפה זו, שגובשה במשך השנים ומזוהה עם קבוצת "קליפה", מרבה לחקור סמלים ודימויים אוניברסאליים של תנועה ותמונה הנמצאים בבסיסה של תרבות, ועל אף היותה בלתי מילולית בעיקרה, היא מאופיינת בשליטה ייחודית ומשוכללת בכל מרכיבי המופע - תנועה, חלל, תפאורה, תלבושות, סאונד, תאורה ובימוי - כך שהיא מעניקה לכל אחד ואחד מהם ערך שווה ככלים לביטוי משמעות בפעולת השחקן. בשנות קיומה יצרה הקבוצה עשרות מופעים ושיתפה פעולה עם גורמי תרבות מרכזיים בארץ ובעולם ויצירותיה מוצגות בתאטראות ובפסטיבלים בין-לאומיים באופן תדיר.
"דימה ואני הכרנו באמסטרדם. אני רקדתי שם בכל מיני קבוצות והוא עבר שם עם קבוצת תאטרון חזותי ממוסקבה בשם "דרבו", קבוצה קומוניסטית במלוא מובן המילה שחיו יחד ויצרו יחד. זאת בעצם אחת הקבוצות הטובות בעולם לעניין הזה. זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שראיתי דבר כזה ומאוד התלהבתי כמו שאת מבינה", היא צוחקת.
"עובדה שאנחנו עד היום יחד וגם התחלתי ליצור בז'אנר הזה. ברור שזה בגללו, הוא לימד אותי את כל מה שאני יודעת בתחום הזה. אחרי שנה וחצי של יצירה משותפת - הגדרה מדויקת יותר תהיה 'ניסיונות ליצירה משותפת' - ראינו שמה שאנחנו רוצים זאת קבוצה משל עצמנו. מההתחלה זה היה הרעיון, עוד באמסטרדם ידענו שאנחנו רוצים להקים קבוצה ושאין לנו צ'אנס לעשות את זה באירופה בתור שני זרים. אז האופציות היו או רוסיה או ישראל. בחרנו בישראל וטוב שכך".
ואיך הגעתם לשאר חברי הקבוצה?
"מאוד-מאוד לאט. בעצם היחיד שנמצא איתנו כאן מההתחלה זה דירק קונש, שעם דימה גם כותב את המוזיקה לכל המופעים. הוא הצטרף לקבוצה כמוזיקאי ואז למד את כל רזי המקצוע, לא ממש הייתה לו ברירה. אבל את רואה, היום הוא עושה עבודה לא רעה בכלל בתור הנשוך בעיט ובכלל בתור מוזיקאי כמובן.
"שאר חברי הקבוצה ללא יוצא מהכלל הגיעו מסדנאות. הקבוצה שינתה את פניה במהלך השנים, אבל כרגע המתודה היא שמצטרפים דרך סדנה. מלבד שלושתנו, הזקנים, כל השאר צעירים מאוד. זאת לא רק קבוצה, זאת גם תכנית לימוד שאי אפשר לרכוש באף מקום אחר. אחת המטרות שלנו היא שאנשים ייצאו מכאן יוצרים עצמאיים, או שימשיכו ליצור בתוך הקבוצה כיוצרים עצמאיים, יביימו יצירות בתוך הקבוצה. זה כבר קורה".
ומה עם האורחים? איך מגייסים אותם?
"לחלק של המחול עשינו בחינות ולקחנו רקדנים. יש לי גישה אל התחום הזה כי אחותי היא כוריאוגרפית עצמאית ומכירה המון אנשים בתחום. היא גם זו שמביימת כאן את הקטע היותר מחולי".
היא גם חברה בקבוצה?
"היא גם חברה בקבוצה אבל מלבד זה היא גם יוצרת עצמאית. יש לה ממש כבר כמעט קבוצה משל עצמה".
ואיך זה פועל? גם אחותך, גם בן זוגך. זה יכול להיות קצת לחוץ.
"אני אגיד לך איך. רק ככה זה פועל. כי את רוב השנים את עוברת כשאנשים פועלים סביבך בהתנדבות או בחצי התנדבות, אז אני לא רואה את זה פועל באף דרך אחרת. אלמלא הכישורים של אחותי ושל בעלי, אם הייתי צריכה לשכור אנשים שייצרו מוזיקה, תפאורה, כוריאוגרפיה, פשוט לא היינו קיימים. אולי היינו פועלים כפרויקט שבא והולך, אבל לא כמשהו המשכי. גם הייצור העצמי התחיל מאותו עניין של הישרדות, שאנחנו עושים את הכול לבד וככה רוב הכספים הולכים לאנשים ולא לתהליכי ייצור.
"אבל אני חייבת להודות שברבות השנים זה הפך כבר לאידיאולוגיה, משהו הכרחי. אפילו עכשיו כשאנחנו כן יכולים לשכור אנשים אנחנו לא עושים את זה. אני חושבת שהעניין הזה של מלאכות יד זה עולם הולך ונעלם, צריך לכבד אותו. במיוחד אנשים שעובדים עם הגוף צריכים להבין בזה בעיניי. צריכים לדעת כמה מלאכות, אחרת הם לא באמת מכירים את הגוף".
אם כבר הזכרת את הנושא, איך ההפקה משתלבת עם ההיריון?
"תודה לאל שאני לא רוקדת כרגע", היא מחייכת. "הדבר היחיד הבעייתי בלהרים פרויקט כל כך גדול כשאת בהיריון הוא עניין הלחץ. אני מאוד מודאגת מהגודל של התינוקת, אני מפחדת שהיא תצא לי קטנה בגלל שאני לחוצה. אבל חוץ מזה זאת אחת התקופות הכי יפות בחיים, תקופה שבה רואים דברים כל כך אחרת בהשפעת הורמונים. תקופה שאין בה דיכאונות, דבר שבדרך כלל אמנים סובלים ממנו. אז אני עוברת את זה בכיף, הלוואי שיכולתי להיות בהיריון כל הזמן. זה מהמם מבחינת התחושה התודעתית, מבחינת מה שזה עושה לנפש. פיזית זה כבר יותר קשה להסתובב עם הבטן הזאת במסדרונות הכלא".
בדרך כלל הורים משמיעים לתינוקות שלהם בטהובן ובאך. התינוק שלך מקשיב לטקסטים של קפקא, מדכא משהו.
"אני חושבת על זה הרבה. בדיוק קראתי היום שבשבוע שאני נמצאת בו הם מתחילים לשמוע ממש טוב. היה כתוב 'שימו לב למה שאתם משמיעים להם'. תארי לך היא שומעת אותי צועקת על אנשים, אני כל הזמן מודאגת ממה שהיא חושבת. איזה פחד, לאיזה מפלצת היא בטח חושבת שהיא עומדת להיוולד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם