השנה של יובל שרף
יובל שרף, כולה בת 24, כיכבה השנה בסרט מצליח ובארבע הצגות תיאטרון דווקא ממרומי ההישג הזה היא מרשה לעצמה לחשוף לראשונה את הטראומות שחוותה כדוגמנית, את שנות חוסר הביטחון ואת המבוכה שהסבה לה הסדרה האירוטית שבה שיחקה בטלוויזיה על שלומי שבן, מצד שני, היא מעדיפה לא לדבר לשם שינוי
יובל שרף שונאת להצטלם תמונות סטילס. רק נפנפו לעברה במצלמה דיגיטלית ותקבלו פנים מבועתות. נסו לתאם איתה יום צילומים לעיטור הכתבה ותזכו ממנה לגלגול עיניים, מלווה במבט של גור כלבים אובד.
"המילה 'צילומים' מחזירה אותי לתקופה שאני מעדיפה לשכוח", היא מפרשנת ומיד דוממת. אם זה היה תלוי בה, היא הייתה מעדיפה לגנוז את הביוגרפיה המקצועית שלה, שהחלה אי שם בגיל 15 במשרדו של סוכן הדוגמניות רוברטו בן-שושן, האבא והא-ימא של מאיה בוסקילה ואגם רודברג.
ממרום מעמדה הנוכחי, היא מבינה שיש דברים שעדיף לנסיכת התיאטרון של בית לסין לא לדבר עליהם. אחרי הכל, מאז יצא הסרט "איים אבודים" לפני כשנה, נמצאת שרף (24) במסלול המראה מהיר, בדרך לממש את הטייטל "הבטחה" שהודבק עליה כבר לפני כעשור, כשקימפנה טמפונים.
שנה אחרי שסיימה את לימודי המשחק כבר הספיקה שרף לגלם תפקיד משנה מוצלח ב"האמת העירומה" של הברבשים, לתת הופעת אורח חסודה ב"סרוגים" ולהחתים כרטיס עובד בכניסה לחדרי החזרות של בית לסין.
מאז הניחה את רגליה החטובות מפילאטיס
"עולם הדוגמנות גרם לי להרגיש תחושת ריקנות נוראית", שרף מסבירה. "הייתי במצב רגשי ופיזי נוראי באותה תקופה והרגשתי שאין בי כלום חוץ מגוש בשר. אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי שזהו. הייתי בת שבע עשרה, הלכתי לאודישן וכשנכנסתי לחדר ההמתנה ישבו בו טונה בנות שנראו בדיוק אותו דבר. ואז הכניסו אותנו אחת אחת לאודישן, כמו סרט נע. גושי בשר מהלכים. יצאתי משם בוכה ואמרתי לעצמי שזה לא המקום שלי. תעשיית האופנה היא תעשייה קשה מאוד, כי הרבה אנשים בה חושבים שדוגמניות הן עמוד שאפשר לחבוט בו ולשים עליו בגדים. אין שם שום רגש. סתם".
למה הלכת לשם מלכתחילה?
"אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל הייתי ילדה די מכוערת. באמת. אני מסתכלת על תמונות מהילדות שלי ורואה את זה. הייתי שטוחה, ג'ינג'ית, עם רווח בין השיניים וחוסר פרופורציות בכל הגוף. נכנסתי לזה בעידודה של חברה לתיכון שהייתה דוגמנית, בשביל לקבל ביטחון, אבל זה רק הכניס אותי לחוסר ביטחון מטורף. זה גרם לי להרגיש לא מספיק גבוהה, לא מספיק רזה, לא מספיק בעלת עיניים כחולות, לא מספיק עם שיער חלק. נבלתי. התקופה ההיא היא התקופה השחורה של חיי".
מה הייתה נקודת השפל?
"בגיל 17 נסעתי לעשות קמפיין לחברת בגדים צרפתית בקארי?ביים, ובמקום ליהנות מהחוויה ומהמקום הייתי בדיכאון חיי. הייתי כל כך מדוכאת שאיבדתי את התיאבון והפסקתי לאכול. רזיתי תוך שבועיים חמישה קילו והגעתי למשקל של 44 קילו, מה שגרם לזה שהפסיקו לצלם אותי. כשחזרתי לארץ ההורים שלי כמעט התעלפו ולמחרת שלחו אותי לפסיכולוגית.
מאז הבנתי שאני קודם כל צריכה לטפל בעצמי, כי כשאתה מגיע לא מוכן למשהו אתה פשוט לא יכול להצליח בו. ידעתי שיש בי יותר, ואני חושבת שבסופו של דבר החוויה הזאת גרמה לי ללכת עם עולם המשחק עד הסוף. החלום שלי בעצם היה להיות שחקנית, רק שאף פעם לא העזתי לומר את זה בקול רם".
טראומת הדוגמנות בקאריביים הובילה אותה בגיל 18 למלכודת הדבש השנייה, הקרויה "חשיפה". טלנובלה לילית הזויה ומיותרת שהוגדרה כ"הסדרה הארוטית הראשונה של ישראל" ושודרה ביס.
"אני לא אשקר", היא אומרת בקושי ניכר, "הייתי מאוד מתוסכלת כשראיתי את התוצאה בטלוויזיה. זה היה נורא. והעניין הוא שבכלל לא הייתי מאלה שחשפו את עצמן על המסך. שיחקתי עיתונאית שעושה תחקיר על מועדון חשפנות. לא ראיתי את סצנות הסקס שצולמו, אפילו לא קראתי אותן בתסריט. בחרתי לנתק את עצמי מזה".
מתחרטת?
"זה לא היה קל. אבא שלי היה בהלם כשהוא ראה את התוצאה הסופית. מצד שני, בזכות הסדרה ההיא קיבלתי את הכתבה הראשונה שלי בעיתון ובזכותה הזמינו אותי לאודישן בערוץ המוזיקה והייתי במשך שנתיים וחצי כתבת שטח שלהם. זה פרנס אותי ולימד אותי הרבה על המקצוע. אגב, כשראיינו אותי בכתבה ההיא העיתונאי שאל אותי 'מה תגידי עוד עשר שנים כשידברו איתך על 'חשיפה'?'. התשובה שלי הייתה 'אני אגיד שהייתי צעירה ועשיתי עבודה טובה'.
עם השנים למדתי שאני לא יכולה לקחת אחריות גם על המשחק שלי וגם על המחזה, הבימוי, התסריט ושאר השחקנים. רק על עצמי. אני יכולה לומר לך שהיום אני הרבה יותר בוררת את הפרוייקטים שאני נכנסת אליהם, לא ממקום של התנשאות אלא ממקום של הבנה ובגרות. אני מוכנה לוותר על הכנסה של מאה אלף שקלים שאוכל להרוויח באיזו סדרה אם אני ארגיש שאני לא נאמנה לעצמי".
למרות הטראומות, שרף לא התייאשה. אחרי שסיימה את שירותה הצבאי בדובר צה"ל היא ניגשה לאודישנים אצל ניסן נתיב והתקבלה. במהלך אסטרטגי מודע היא החליטה להיעלם מעין המלהקות והבימאים ולמעט גיחה אחת לקולנוע, נסגרה במשך שלוש שנים בחממה של נתיב.
"היו לי לא מעט פיתויים בתקופת הלימודים. בסוף שנה א' קיבלתי הצעה לשחק בהצגה גדולה בתיאטרון והיו לאורך השנים כמה הצעות לסדרות יומית כמו 'האי', 'חשופים' ועוד כל מיני טלנובלות. אבל הרגשתי שאני עדיין לא מוכנה לזה באמת. לא רציתי לאכזב את ניסן וגם לא רציתי לאכזב את עצמי. אחרי הכל, הייתי כבר במסלול המהיר, וראיתי שזה לא הוביל אותי למקומות הרצויים. הבנתי שאני רוצה להפוך את המשחק למקצוע, וזה אומר להשקיע קודם כל בכלי של השחקן, שזה אני. ראיתי פעם סרט על ליאונרד כהן שאמר 'אם אתה משורר בעולם הזה, אתה צריך לקום כל בוקר לעבוד. לכתוב'. קיבלתי החלטה שאני הולכת לעבוד בזה".
לא חששת ששלוש שנות היעלמות עשויות לקבור את נסיונות הפריצה הקודמים שלך?
"ברור שהיו מחשבות כאלה, אבל הבנתי שאני לא יודעת כלום באמת ושאין קיצורי דרך. לשמחתי הצלחתי לשלב את צילומי 'איים אבודים' בין סוף שנה ב' לתחילת ג' למרות שזה היה מטורף. ניסן אישר לי להצטלם בתנאי שלא אפסיד יום אחד מחזרות לתרגיל על צ'כוב שעשינו בכיתה. מצאתי את עצמי לא ישנה באותה תקופה. יום אחד התיישבתי אצל ניסן במשרד והתחלתי לבכות. אמרתי לו'אני לא מרוכזת בכלל בסרט. אני עושה אותו גרוע'".
אבל התפקיד ההוא, שהיה רחוק מלהיות גרוע וכלל סצנת עירום שסיפקה את הבאזז הנדרש בשביל להתניע את הקריירה המתחדשת, הוביל אותה היישר לזרועותיה המחבקות של ציפי פינס, מנהלת בית לסין.
"ציפי הגיעה להקרנה של 'איים אבודים', שביים וכתב רשף לוי שעבד בתיאטרון, ושם היכרתי אותה בפעם הראשונה באופן רשמי. אחרי שבועיים קיבלתי טלפון מהעוזר שלה, שאמר לי 'אנחנו רוצים שתגיעי לקריאה של המחזה 'אנדה''. הייתי בהלם מוחלט. זה היה כמה ימים לפני סיום הלימודים, כשכולנו היינו מפוחדים מהכלום שמחכה לנו בחוץ. בסופו של דבר לא קיבלתי את התפקיד, אבל ציפי אמרה לי שיש לה תפקיד ב'אקווס' שהרבה יותר מתאים לי. הייתי בקריאה נוספת ואחרי יומיים הודיעו לי שהתפקיד שלי".
נשמע כמו חלום ורוד.
"חלום ענקי. הקטע הכי מצחיק הוא שבכל תקופת הלימודים גרתי בדיזנגוף 99, שזה הבניין שצמוד לבית לסין. הייתי רואה את השחקנים באים והולכים לחזרות ושומעת איך מפרקים את התפאורות. כל כך רציתי להיות שם, ואני עדיין מתקשה לעכל את כל ההזדמנויות שציפי נתנה לי בשנה האחרונה.
עכשיו אני משחקת ב'תנאים של חיבה' לצד יונה אליאן וששון גבאי, שהם אגדות ומורים מדהימים, ואני לפעמים צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין. כשצילמנו את הפוסטר להצגה, כששניהם לצידי, כמעט בכיתי מהתרגשות.
ב'אקווס' הדמות שלי הייתה נכנסת רק אחרי חמישים דקות והיו לי דקות ארוכות של לבד מאחורי הקלעים לחשוב על כל מה שקורה לי. רגע לפני שהייתי נכנסת לבמה הייתי מרימה את הראש, מסתכלת על הפנסים שתלויים גבוה גבוה ואומרת'אלוהים, תודה'. ככה עשיתי לפני כל הצגה. זה לגמרי לא טריוויאלי ששחקנית צעירה עושה ארבעה תפקידים בשנה אחת".
"הרצינות והבגרות שלה שבו אותי", מרעיפה ציפי פינס אהבה פומבית על הרכש החדש שלה, "היא יפהפיה ומוכשרת ומקבלת הצעות מהטלוויזיה בלי סוף. היא יכולה היתה לעבור מתוכנית טלוויזיה אחת לשנייה, אבל ויתרה על הכל ועשתה החלטה שהיא רוצה להיות בתיאטרון. נדיר לפגוש שחקנית בדור הצעיר שמוותרת על סכומי כסף גדולים ואני מעריכה את זה".
עד כדי כך שליהקת אותה בשנה אחת לארבע הפקות שונות?
"באחת מהן היא נכנסה להחלפה בהתראה קצרה, והיא כל כך התלהבה והתרגשה בלי להתלונן ולשאול שאלות. התרגשות אמיתית. חוץ מזה, גם השחקנים בתיאטרון אוהבים אותה. ששון גבאי וליאור אשכנזי הם אלה שהמליצו לי לשבץ אותה לצידם ב'דוד וניה' וזה אישר את התחושה שלי.
כשאני רואה אותה אני קוראת לה 'יובל אהובתי', ומכיוון שאני אישה לא יחשדו בי שמניעיי לא כשרים. התאהבתי בה ללא הסבר ואין לי ספק שהיא תגיע רחוק. אגב, היא מזכירה לי את יונה אליאן בתחילת דרכה".
אז עכשיו שרף ויונה אליאן, ה-פנים של בית לסין, נפגשות על במה אחת. נכנסות לנעליהן של שירלי מקליין ודברה וינגר, שחרכו את המסך עם הסרט עטור האוסקרים "תנאים של חיבה", שעבר עיבוד בימתי. ההצגה מתארת את מערכת היחסים המורכבת בין אורורה גרינוויי (אליאן), אמא קשוחה וקפדנית, ובתה אמה (שרף). מערכת היחסים בין השתיים יודעת לאורך השנים עליות ומורדות, אבל הכל משתנה ביום שבו מודיעה הבת שחלתה בסרטן. לצידן מופיע גם ששון גבאי, שמגלם את אהובה של האם.
"אני נורא אוהבת את ההצגה הזאת, שעוסקת ביחסים מורכבים בין אמא לבת. כמעט ואין בתיאטרון הצגות כאלו, כי לרוב מדובר ביחסים בין גבר ואישה או ביחסי משפחה. אני גם מאוד נהנית מהתהליך שהדמות שלי עוברת. בשעה וחצי אני מתבגרת בעשר שנים.
התפקיד הזה גם שונה ממה שעשיתי עד היום, כי אמה היא קצת וולגרית ומוזנחת ורחוקה מהתדמית שכל הזמן מנסים להצמיד לי. מאתגר אותי להתרחק מכל התארים של'הבט חה' ו' בייב' שהצמידו לי. גם ב'עלמה ורות', מחזה שבו אני מחליפה עכשיו, אני מגלמת דתייה ולא רואים אצלי טיפת עור חשופה. זה ממש גורם לי הנאה".
נשמע כאילו שאת מנסה להוכיח שאת לא רק יפה.
"עכשיו כבר הרבה פחות, אבל בהחלט הייתה לי תקופה כזאת, בעיקר בסטודיו, שבה לא רציתי להיות יפה. רציתי להראות שאני מעבר לחיצוניות. אצל ניסן היה לי מאוד קשה לגלם את תפקיד המפתות בהצגות. אני הרי יכולה לגלם את התפקיד בשנייה, אבל מרוב שניסיתי להתרחק מהעניין עשיתי את זה כל כך גרוע. היום אני מבינה שיש לי את זה, ואני משלימה עם זה והולכת עם זה עד הסוף.
יונה סיפרה לי שפעם, כשהיו אומרים לה שהיא יפה, היא הייתה נותנת סטירה, והיום היא רוצה את זה בכתב. ברור שיופי זה חשוב, אבל בסופו של דבר, בשעה שמונה וחצי, כשפותחים מסך, זה לא חשוב. באותו הרגע אתה צריך להוכיח שאתה טוב".
רק דבר אחד מעיב על ההצלחה המסחררת של שרף בשנה האחרונה. השמועות שהופיעו במדורי הרכילות בימים האחרונים על סדקים במערכת היחסים עם בן זוגה בשנתיים וחצי האחרונות, הזמר שלומי שבן.
בריאיונות הקודמים נוכחותו של שבן הורגשה. עשרות סופרלטיבים נשפכו, החל מ"הוא אהבת חיי" וכלה ב"אנחנו קודם כל החברים הכי טובים בעולם", ואפילו המילה חתונה פוזרה פה ושם. השניים, שכיכבו בקביעות במדורי הרכילות והאופנה כזוג האיכותי והשיקי של השכונה, ככל הנראה כבר לא. הפעם היא מאמצת את זכות השתיקה.
"אני מעדיפה לא להתייחס לשמועות. זה משהו שאני מעדיפה לשמור לעצמי. המקצוע הזה מספיק חשוף גם ככה. אני יכולה רק להגיד לך ששלומי עזר לי לגדול ושהוא בן אדם מדהים. אני מעדיפה להתמקד בלדבר על העשייה שלי", היא מסיטה את השיחה חזרה לקרשי הבמה, "כי בסופו של דבר מפחיד אותי לאכזב את כל מי שמאמין בי".
אחרי השנה המסחררת שעברת, את עדיין מפחדת שהכל ייגמר?
"אין שום בטחונות במקצוע הזה. פעם מורה למשחק סיפר לי סיפור על ליצן בקרקס, שההמון קשר אותו לעגלה והוביל אותו לגרדום. רגע לפני שערפו לו את הראש אמרו לו 'יש לך אופציה להישאר בחיים אם תספר בדיחה ותצחיק אותנו'. הוא התלבט בין בדיחה עממית שבטוח תצחיק את האנשים ותשאיר אותו בחיים לבין בדיחה אינטליגנטית שתהיה נאמנה לדרכו. בסופו של דבר הוא הלך על האינטליגנטית והצחיק. אמרו לו 'ניצלת, אבל מחר תצטרך לעבור את זה שוב פעם'. זה בעיניי הכי מתמצת את המקצוע הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
