אפוקליפסה עכשיו, אתמול ומחר
"הנבואה" הוא מותחן אפקטיבי, שלא יתחבב על לוחמי איכות הסביבה. האסון האקולוגי, לתפיסתו, הוא בלתי נמנע ויגיע בכל מקרה. ניקולס קייג' הוא ליהוק הולם לתפקיד הכרוז המיוסר של מופע החזיונות האפוקליפטיים
הנבואה צילום: יח''צ
שכרן של נבואות הזעם האקו-אפוקליפטיות הללו עוד עשוי לצאת בהפסדן, והניסיון לעורר מודעות עוד יעלה באדישות, כמשל הילד הצועק "זאב, זאב". אלא שהפעם, המסר הסביבתי-חברתי אינו העיקר בסרט. המסר הזה מתגלה רק לקראת סיומו, יותר כפתרון התעלומה מאשר כמשל המקופל בה. אין כאן אפילו איתות אזהרה, או התרסה נגד ההתעמרות האנושית בכדור הארץ. פשוט נבואת פורענות דטרמיניסטית שאין דרך לחמוק מנחת זרועה הממיתה.
"הנבואה" גורס שהאסון מתרגש, וספק רב אם מניעתו אפשרית. מוטב שנתרכז בהתגוננות מפניו, אם בכלל. האסון הקודם לאסון הסיום של הסרט ותוצאותיו מלמדים על הטון הדטרמיניסטי ששולט בסרט. יש בכך משהו מעודד, משום שכאמור הניגון האפוקליפטי הפך טרחני עד כדי החלשת המסר. "הנבואה" מבקש תחת זאת להיות מותחן אסונות מיסטי ראוי לשמו, ועושה זאת בהצלחה.
ג'ון קוסטלר (ניקולאס קייג') הוא אסטרופיזיקאי שמאמין בתורת האקראיות ("Shit Happens", כפי שהוא מסביר לתלמידיו) - דבר המבטיח שבמהלך הסרט הוא ייאלץ להתמודד עם הדטרמיניזם הקוסמי. כמוסת זמן שמוצאת מהאדמה, מקום בו נחה חמישים שנה, ובה דף נייר עמוס רצף מספרים אקראי כביכול, שולפת אותו מבדידותו כאב חד הורי ואלמן מריר. החידה המספרית מתגלה כצופן של אסונות
שהומטו על האנושות בחלוף השנים-משריפות ענק ותאונות אוויריות ועד ה-11 בספטמבר. כעת יוצא ג'ון - האיש שיודע להגיד "אפוקליפסה עכשיו, ומחר, ובעוד שלושה ימים"-למרדף קצר נשימה אחרי האסון הבא.
מרוץ הקטסטרופות הזה מציג את פרויאס בשיאו: מרסק מטוסים, מסיט רכבות והופך מכוניות בסיקוונסים שומטי לסתות. כך, למשל, בסצינה מופלאה המצולמת בשוט רציף ומציגה התרסקות מטוס, מרגע הופעתו המפתיעה בשמיים ועד להגעת כוחות ההצלה, עם כל הפיצוצים והאנשים הבוערים שבדרך. קייג', מצדו, הוא ליהוק הולם (גם אם משחקו כאן רחוק משלמות). פרצופו העגום כרונית מתלבש ככפפה ליד על תפקיד הכרוז המיוסר והאומלל של מופע החזיונות האפוקליפטיים.
כל עוד "הנבואה" מתגלגל כסרט אסונות הוא מותח, מעניין ולרגעים אפילו מפעים. דווקא כשהתעלומה קרבה לפתרונה פרויאס מאכזב עם פתרון לא מקורי במיוחד, ובסיום אפילו גולש לקלישאות מביכות ממש (אגלה רק שמעורבים פה שדה חיטה וילדים בבגדים לבנים). גם דמויות הזרים המסתוריות שבסרט, למרות המאמץ של פרויאס לעמעם את חזותן ככל האפשר עד לסיום, מצטרפות לאוסף החומרים המוכרים לחובבי הז'אנר. מאכזבת במיוחד העובדה שפרויאס כמעט וייצר סוף נועז, לא אופייני לסרטים הוליוודיים, אך נדמה כאילו ברגע האחרון ריכך אותו מפאת אימת הקופות.
כמו ב"אני רובוט", פרויאס מגלה ב"הנבואה" כי הוא יודע לביים בלוקבאסטר סוחף ומבדר, אך מאבד משהו מן המורכבות המופלאה של הז'אנר בדרך. ועם זאת, וגם כשהמסר האקולוגי נדחק לשולי עלילת המתח, הנבואה של פרויאס נותרת מרשימה וקודרת, וחזון הפורענות שלו מבעיר את המסך.
נא להמתין לטעינת התגובות
