בין אנאלי לבנאלי: על סרטו החדש של קרוננברג
"שיטה מסוכנת", סרטו החדש של דיוויד קרוננברג, מנסה לגעת בשורש העימות בין פרויד ליונג, אבל נופל על נאומים מנג'סים ומשחק מביך של קירה נייטלי
נייטלי מגלמת את סבינה שפילריין, נערה יהודייה בת 17 שבשנת 1904 נשלחת על ידי משפחתה העשירה מרוסיה לציריך, לטיפול בהול אצל דוקטור קרל יונג, בגילומו של מייקל פסבנדר. שפילריין לוקה בהתקפי היסטריה קשים, שהם תוצאה אלימה לאירוע שנחשב לסוג של כביסה משפחתית מלוכלכת. באחד הלילות, כשהיא עירומה ושקועה בעינוג עצמי, לכד אותה אביה במעשה והגיב בהצלפות מקל בעכוזה. המקל הנוקשה - וואו, איזו הפתעה - מייצג כאן את קשיותו של איבר המין הזכרי, שסבינה עדיין לא ידעה מקרוב. הקשר בין המקל לאתם יודעים מה מתברר לה רק מאוחר יותר, לאחר כמה פגישות טיפול אצל יונג הצעיר.
בהשגחתו הצמודה, צמודה מדי, של יונג השאפתן, שכבר אז נחשב לכוכב עולה במעמקי הפסיכואנליזה וליורש העצר של זיגמונד פרויד, נרפאת נייטלי/שפילריין מתסמיני ההיסטריה, רק כדי לשקוע ליחסי תלות מיניים עם המטפל שלה, המנצל את המזוכיזם שטיפחה בעקבות המפגש עם המקל של אבא ומרבה לחבוט בה תוך כדי תשמיש. עצם העובדה שיונג העז לחצות את הקו האסור ולקיים יחסים עם מטופלת שלו, די היה בה כדי לבודד אותו מחברתם המקצועית של עמיתיו, אילו רק ידעו על כך. סביב זה נעה עלילת הסרט.
סבינה המזוכיסטית היא הדק האקדח שפותח את המלחמה האדיפלית בין האב המייסד פרויד ובין בנו הכמו-מאומץ יונג, שחש על בשרו את התיאוריה הפרוידיאנית האלמנטרית המצווה על כל בן לקום על אביו ולחסלו. "שיטה מסוכנת", המבוסס על
פרויד, שאותו מגלם ויגו מורטנסן, נוזף ביונג, וזה עונה לו בידענות, וגם מריץ מכתבים לשפילריין המאוהבת. גם מכתבים אלה מוקראים אחד לאחד במרוצת העלילה. מכתבי יונג, כמו ההתכתבות שניהלה הגברת הצעירה עם פרויד, התגלו לאחר מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה נרצחה שפילריין היהודייה, ששבה לחיות בברית המועצות, בידי חיילי הכיבוש הנאצי.
מטבע הדברים, "שיטה מסוכנת" אינו דומה כלל ל"היסטוריה של אלימות" או ל"סימנים של כבוד", שני סרטיו האחרונים של קרוננברג. היו אלה סרטים פתוחים ומרובי אתרי צילום, שבאו חשבון בעיקר עם מסורות קולנועיות - מערבונים וסרטי מאפיה - ולא ישבו על ראש הצופים עם נדנודי תיאוריה פסיכולוגיסטית.
מבחינות רבות "שיטה מסוכנת" משיק לאותם סרטי קרוננברג שבהם ניסה להתמודד עם מושג הטירוף, עם קשיי ההיצמדות אל הנורמלי כביכול ועם בדיקת הגבולות שמדע הרפואה מטיל על העוסקים בו. כאלה היו הסרטים "תאומי המריבה", "הזבוב", "ארוחה עירומה", וגם חופן מסרטי האימה המוקדמים ("וידיאודרום", "סקאנרים"), שאותם יצר קרוננברג בצעירותו. סרטים אלה מיפו טריטוריות נפש אסורות במגע, ומתוך זה צמח המתח הדרמטי שברא את גיבוריו/מפלצותיו. ב"שיטה מסוכנת" דומה שקרוננברג מהפך את היוצרות ומנסה להצניח מלמעלה, ולא מתוך החומר עצמו, את הדיאלקטיקה הפסיכולוגית.
חקר הנעשה בתוך הגוף והמוח האנושיים, והאופנים המניפולטיביים שבהם אפשר לתמרן אותם, הביאו בעבר את קרוננברג למחוזות ההרואין, העינויים, שטיפת המוח וההזדהות עם עולם החיות. ב"שיטה מסוכנת" הוא מוריד את הקרב הנצחי בין הדתות - בין פרויד היהודי ליונג הנוצרי-פרוטסטנטי - אל מעמקי התת-מודע.
פרויד ושיטתו מייצגים את מסורת הלמדנות התלמודית, שעמדה בבסיס פיתוח תורת פשר החלומות. ואילו יונג, שמאוחר יותר הזדהה עם הנאצים ועם רעיונותיהם, מפתח במהלך הסרט את נטיותיו למיסטיקה, לתורות שמאניות ולטכניקות של תקשורת טלפתית על-חושית. נייטלי, כלומר שפילריין, נדרשת לתמרן בין ארציותו של האחד לרומנטיציזם הגרמניסטי של האחר. כל אחד מצמד מכונני הפסיכואנליזה מחזיק אצלו מפתח שונה לאישיותה, לתת-מודע שלה, למנופי הליבידו שלה.
המפטון, שכתב את התסריט ל"שיטה מסוכנת", ביסס אותו, כמובן, על מחזהו המצליח. המחזה עצמו התבסס על ספר מחקר שפרסם ג'ון קר בניסיון לתאר את שורשי העימות בין פרויד ליונג. על פי ממצאיו, העימות הזה מתחיל ביחסו הקרוב מדי של המטפל לשפילריין, ובעובדה שהוא שיקר בעניין זה לפרויד. גישה אחרת אצל קר גורסת שהעימות הנודע החל זמן מה לאחר מכן, כשפרויד סירב לסמוך על האינטגריטי של יורשו המובהק והסתיר ממנו במופגן חלום מרתק שחלם בלילה לפני שהשניים הפליגו יחד לראשונה ליבשת אמריקה.
תהא האמת ההיסטורית אשר תהא, הסרט-מחזה-ספר מפתחים תזה על הסיבה המניפולטיבית שבגינה טיפח פרויד את יונג השוויצרי, שמצעירותו נודע בטווסיותו. פרויד, בשיחה עם שפילריין, מסביר לה שגם הוא וגם היא משתייכים לעם היהודי, וככאלה הם חייבים לרכוב על גב של מישהו מקובל יותר, נוצרי למשל, כדי שהתורה הפסיכואנליטית תתקבל ברבים. על פי הצהרת פרויד, אסור שתורתו תיתפס כמשנה יהודית, שכן ככזו היא תידחה מיד בחוגי המדע האנטישמיים.
פיטר שאושצקי, הצלם הפולני-בריטי הוותיק, שזה שני עשורים וחצי משמש כשותפו ליצירה של קרוננברג, הכין עבור "שיטה מסוכנת" מראה חזותי מורכב. ממש כמו המודע והתת-מודע שבהם נוברת עלילתו. המסגרת הכללית, שמתרחשת במרביתה בשווייץ, מקרינה רוגע של אגמים ושל דירות אר-דקו מעוצבות. אלא ששימוש בעדשות רחבות זווית, המעוותות פה ושם את המצטלם, הוא שעוזר לקרוננברג בתיאור גרפי של ערעור הסדר הטוב, מהסוג המחלחל אל תוך חייהם הפנימיים של גיבורי העלילה.
הדילוג המתמיד בין מסגרת שאננה לאופני צילום החותרים תחתיה מאזן במקצת את נטייתו של "שיטה מסוכנת" לשמש כמנשר הצהרתי, כמעט מצע של תנועה פוליטית, המרוחק מהאווירה האפלה שמאפיינת בדרך כלל את יצירת קרוננברג.
הפעם סידר קרוננברג לדמויות אמצעי מילוט והסתתרות מהסוג החביב בדרך כלל על שחקנים. יונג/פסבנדר מתחבא מאחורי שפם ופרויד/מורטנסן מאחורי זקן. כאמור, לשפילריין/נייטלי הוצמדה אנגלית במבטא רוסי מגוחך. מוזר להיווכח כי פרויד האוסטרי ויונג השוויצרי אינם נאלצים להתווכח ביניהם תוך שימוש במבטא גרמני מודגש: הם סתם דוברי אנגלית.
קשה לומר משהו טוב או רע לגבי אופן משחקם של פסבנדר ומורטנסן, זאת מהטעם הפשוט שהם בעיקר נואמים לאורך הסרט. לעומתם נייטלי ממש "משחקת" עם הרבה "רגש". בכפוף למגבלות האיפוק והנימוס הטוב מותר להעיד שביצועיה, בעיקר בחלקו הפותח של הסרט, מבישים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם