ההיסטוריה חוזרת ב"לילה מוטרף במוזיאון 2"
לכאורה יוצרי "לילה מוטרף במוזיאון 2" רצו להעביר ביקורת על נזקי המהפכה הדיגיטלית לעולם הקולנוע. למעשה הם ניסו למצוא נוסחה לעשיית כסף קל
ולראיה, אם ב"לילה במוזיאון" הוזמנתם לביקור במוזיאון אחד, הרי ש"לילה במוזיאון 2" כבר יציע לכם כרטיס לשני מוזיאונים במחיר אחד. המבצע המיוחד, אגב, לא מסתיים כאן. כדי שתספיקו לנכוח בשני האתרים הפופולריים אך המרוחקים זה מזה (מוזיאון הטבע וההיסטוריה בניו יורק ומכון הסמיתסוניאן בוושינגטון) תוך פחות מ-105 דקות, הוחלט לאחד את שני המרחבים האדירים הללו תחת קורת גג אחד. הכיצד ייתכן, אתם שואלים? ובכן, שימו לב לעלילה המיוחדת שרקחו עבורכם התסריטאים תומס לנון ורוברט בן גאראנט על פי סיפור מאת ק' קפוצ'ין.
שומר הלילה המהולל לארי דיילי (סטילר) נטש את משרתו והפך לממציאן אמיד ורב תהילה. יום בהיר אחד, נחה עליו הרוח - רוח הגעגועים לדולרים נוספים - והוא מחליט לשוב ולבקר את חבריו, המוצגים. אך אבוי, מה זה? כולם ארוזים בארגזי עץ שעליהם חקוקה הכתובת הבאה: מכון הסמיתסוניאן, וושינגטון. הזילו דמעה נוסטלגית, מתברר שהקידמה השיגה גם את מקדשי ההיסטוריה. אמרו שלום לבובות השעווה המיושנות וקדמו בברכה את מחליפתם החדשה, ההולוגרמה התלת־ממדית. אותו אפקט, מינוס האבק.
לרגע אתם עלולים לטעות ולחשוד שבבסיסו של התסריט ניצבת מחשבה ראויה. יצירה שעושה שימוש בתמורות הטכנולוגיות שמרעידות את אדמתו של מוזיאון ניו-יורקי כדי לבשר על הנזקים שהמהפכה הדיגיטלית והתלת-ממדית עתידה לייצר בשדותיה המוריקים של האמנות השביעית. מהלך היסטורי שעשוי להחליף, באופן סופי ומוחלט בהחלט, את הממשי בסימניו. ובמילים פשוטות יותר: במקום רובין וויליאמס תוצג מעכשיו הולוגרמה של רובין וויליאמס. אותו אפקט, מינוס הקמטים והשיניים התותבות (למרות שאלו קופצות להופעת אורח נוצצת ובלתי נשכחת).
אבל לא זו הסיבה שבשמה יוצרי הסרט שומטים את הקרקע מתחת למוזיאון הניו-יורקי. למרבה הצער, עיניהם הציניות נשואות למקום אחר. הם בסך הכל ניסו לאתר נוסחת פלאים שתאפשר להם לשלב בין שלל הכוכבים שהופיעו בפרק הראשון לשחקנים שאמורים להשתתף בהמשכון
הפתרון: העמס את כל הדמויות הישנות והפופולריות על משאית אדומה ושגר אותן למוזיאון חדש. לא כל מוזיאון כמובן. רצוי לבחור במוזיאון בעל שם ופוטנציאל. כזה שהיינו רוצים לראות את כל מוצגיו קמים לתחייה, כזה שיאפשר לאנשיה של מחלקת האפקטים להשתולל כמו קופים בטיסה לחלל. להלן, מוזיאון הטיסה והחלל. כעת נותר רק לזכור דבר אחד. להשליך לתוך הרכב הנוסע את אותו לוח עתיק יומין שיש ביכולתו לעורר לחיים בובות, פסלים, שלדים, אנדרטאות, ציורים, למעשה כל דבר. תיקון: כל דבר למעט קומיקאים מוכשרים.
אבל זה לא מפתיע. מתמטיקה הוליוודית פשוטה מספרת לנו שככל שרבים המשתתפים בסרט כך מתקצר זמן המסך שלהם. וכשמתקצר זמן המסך, מתמעטים קווי המתאר של הדמויות השונות והן הופכות ללא יותר מבדיחת קרש. וכאלה לא חסרות ב"לילה מוטרף במוזיאון 2".
מיותר לציין שהנפגעים העיקריים הם כוכביו של הפרק הראשון. מאחר שאין צורך להציג אותם מחדש, כל אחד מהשחקנים נאלץ להסתפק בביט קומי אחד, יחיד ומיוחד שאמור להחזיק אותו עד סוף הסרט. להלן כמה מהוראות המשחק שחולקו למשתתפים טרם צאתם לצילומים:
רובין וויליאמס (טדי רוזוולט): אתה רוכב על סוס. השארנו לך את הטקסטים בעוגיות המזל הסיניות שאתה כל כך אוהב לכרסם. הקפד לקרוא אותן לפני שאתה מתחיל בזלילתן. אנחנו לא רוצים עוד מקרה חוקן על הידיים שלנו. ורובין, כפי שאתה זוכר, זו אינה בחירה מקרית של מילים.
סטיב קוגן (אוקטביוס): אתה רוכב על סנאי. לרכוב על סנאי זה כבר מצחיק ולכן לא נתנו לך שורות בסרט החדש. אם אתה ממש משועמם אתה מוזמן לעשות פרצופים מגוחכים. למשל הפרצוף שעושה קומיקאי בריטי שנלכד בפארסה אמריקאית שהיא מתחת לרמתו. או הפרצוף שרובין וויליאמס עשה בזמן החוקן שלו. במבט ראשון זה נראה אותו דבר, אבל שים לב להבדלים בניואנסים.
אוון ווילסון (ג'דאדייה): אתה רוכב על גרגריו של שעון חול. אתה עשוי לחשוב שמדובר בבדיחה פנימית על הקריירה הדועכת שלך או לחלופין על נטיותיך האובדניות, אבל עבורנו מדובר בלא יותר מקאובוי שטובע בשעון חול. ואתה הרי לא קאובוי. אז אל תחפש קשר. גם לא עניבות. או שרוכים.
קריסטל הקוף (דקסטר): וו וו וו אה אה אה (ובשפת הקודש, אתה רוכב על פרצופו של בן סטילר).
מי שישיבו את הסרט לחיים חדשים הם שניים מהמצטרפים החדשים להרפתקה: האנק עזריה ("ואז הגיעה פולי") ואיימי אדאמס ("מכושפת"). עזריה הרענן ניגש בהתלהבות מעוררת כבוד ובלא מעט דאגה כדי לגלם את דמותו של קאמונרה, אותו שליט מזרח-תיכוני שמאיים להקים לתחייה את צבא המתים ולהשתמש בנשק יום הדין במטרה להשתלט על העולם כולו.
באמצעות לשונו הנחשית החדשה, שמעניקה לו גם פגם דיבור ייחודי, הוא אף משכיל להקים ציר רשע שמנהיגיו הם אל קפונה, נפוליאון בונפרטה ואיוון האיום. אם תהיתם לרגע, ליהוקן של הנציגויות המזרח-תיכוניות, האיטלקיות, הצרפתיות והרוסיות לתפקיד השטן הגדול ושלוחותיו הינו מקרי לחלוטין.
מה שאינו מקרי לחלוטין, ואף הופך לעובדה מוגמרת, זה הקסם שגברת אדאמס מצליחה לפזר על הקהל בכל אחת מהופעותיה. ב"לילה במוזיאון 2" היא אמורה להיכנס לנעליה הגדולות של הטייסת האגדית אמיליה ארהארט, אך בפועל היא משתחלת למכנסי הרכיבה הצרים של קתרין הפבורן. כשהיא מאמצת את חיתוך הדיבור המיוחד שלה ולא מעט ביטויים שהחזירו את נשמתם לבורא בשנות השלושים, אדאמס כמעט מצליחה לשטות בנו ולגרום לנו לחשוב שיש משהו שנון ומתוחכם בעבודתו האחרונה של הבמאי שון לוי ("הפנתר הוורוד").
מחשבה אופטימית זו נעלמת מיד עם הופעת "האדם החושב" של אוגוסט רודן, שלשיטתם של התסריטאים בסך הכל רצה לזיין. אל תזלזלו בפרט הטריוויה יקר הערך הזה. מדובר במידע ההיסטורי החשוב ביותר שתצאו עמו מ"לילה במוזיאון 2": מוצאו של ההומו־ספיאנס מהקוף ולכן גם בגלגוליו המודרניים חושב האדם רק על הקוף.
"לילה מוטרף במוזיאון 2"
("Night at the Museum: Battle pf the Smithsonian")
ארה"ב 2009, 105 דקות
נא להמתין לטעינת התגובות
