הבמה בועטת בהצגה "זה מסתובב"
כתבנו צפה בהצגה על פי המחזה של יוסף מונדי בתיאטרון הסימטה, ובאופן צפוי למדי הסתייג מרמת הבוטות שלה. בהמשך, הוא נכנס לדיון פילוסופי-תיאטרלי עם הבמאי, אבי גיבסון בראל. "הבמה מראה בכוונה את הכיעור החברתי, כדי לחולל תיקון", אומר בראל
במסגרת האינטראקציה ביניהם מתעמתים למעשה שני כוחות על דמותו של היהודי החדש שיבראו בארץ ישראל ובמדינת היהודים. הרצל מייצג את היהודי הציוני – הלוחם, הבונה, העושה, נטול הספקות והלבטים שעסוק כל הזמן בניסיונות להתחזק ולהגן על העם היהודי מפני האויבים שהוא רואה סביבו בכול מקום. קפקא מייצג את היהודי הגלותי, האירופאי, איש הרוח וההגות והמתלבט הנצחי.
עוד תפקיד קטן מגלמת "המזכירה" הקשר היחיד של השניים לעולם החיצון שהיא המזכירה של המנהל המסתורי של המוסד אותו לא רואים לעולם. המחזה עלה לראשונה בתיאטרון מרתף בשנת 1970 בבימויו של יוסף ובהשתתפותם של זכריה טובי בתפקיד הרצל ושמואל וולף בתפקיד קפקא. אחר כך עלה שוב בשנת 1979 בבית לסין, בשנת 1994 בפסטיבל עכו ובשנת 2001 בבית ציוני אמריקה (בבימויו של הח"מ) עכשיו הוא עולה מחדש בעיבוד ובימוי של אבי גיבסון בראל, בוגר תיאטרון החדר ומנהלו של תיאטרון הסמטה ביפו והשתתפותם של מוטי רוזנצוויג, רונן יפרח ואמיר ירושלמי.
בראל עשה מספר שינויים חדים במחזה ובראשם ביטול המאבק בין השניים על דמותו של היהודי החדש ויצירתו של הסיפור מחדש כסיפור שבו הרצל הוא סוג של משת"פ או מעין "מדובב" שמוכנס לתאו של קפקא מטעם הממסד כדי לגרום לקפקא להפוך לרוצח אכזרי, לסוג של הרצל. ואת המזכירה מגלם גבר בבגדי אישה. כדרכו של בראל, ההצגה מבוימת ומשוחקת בבוטות רבה.
האלימות בין השניים מתבטאת בצעקות, בצרחות, בדמעות ובשאר ירקות המובאים בנדיבות. גיבסון בראל מודע היטב למימד האלים של ההצגה שלו ולהפרת האיזון שיצר בה. בהתחשב בוויכוח ארוך השנים שמתקיים בינינו על סגנון הבימוי שלו, הוא כבר יודע מראש מה חשבתי על ההצגה.
"ברור לי שלא אהבת אותה" הוא צוחק "אבל זה בסדר. לפי זה אני מודד את עצמי. ביום שאעשה הצגה שתאהב אדע שמשהו אצלי השתבש."
מה אתה חושב שאני חושב על ההצגה?
"שהיא צעקנית. שהיא אלימה. שהרעיון המרכזי לא מאוזן. וכשאתה רואה דברים אלימים ומבע משחקי מאוד אקספרסיבי זה יוצר אצלך התנגדות".
ומה אתה חושב עליה?
"אני מסכים שהיא אלימה ובוטה. אבל ככה זה אמור להיות. התגובות על ההצגה כמובן חלוקות וזה חלק מהעניין של תיאטרון ששואף לעורר דיון ולהיות אופוזיציוני (לערער על הסדר הקיים, על פי מונח שטבע אמיר אוריין, מורו ורבו של בראל, י.א.). יש כאלה גם מבחינת התכנים שלא אוהבים את השינוי שעשינו, שבסופו קפקא רוצח את הרצל והופך להיות רוצח כמו שהרצל והממסד רצו שיהיו וגם מבחינת הביצוע והבוטות שלו. יש תגובות לכאן ולכאן אבל זה טוב כי זה מוציא את הקהל מהאדישות שלו".
למה בעצם עשית את השינוי הזה?
"כי אם שניהם משוגעים, ולשניהם מותר הכול, אז אין טוב ורע ואין מוסר בתוך העניין. אבל לדעתי, הרצל, שמזוהה עם כוח הזרוע, עם אלימות, הוא ללא ספק חלק מהממסד כי הממסד שלנו הוא אלים ומאמין בפתרונות של כוח הזרוע.
לדעתי מונדי התכוון להעביר את הביקורת הזאת, והוא כותב על עצמו בתור קפקא ומרגיש עצמו מותקף על ידי השלטון המיליטנטי
אני אישית מרגיש כמו מונדי, מזוהה עם קפקא. אז אם זה האני מאמין שעומד מאחורי המחזה אז הם לא יכולים להיות שווים זה לזה בתוך החדר ובגלל זה הפכנו את בית המשוגעים למתקן שב"כ לחינוך מחדש ואת הרצל לסוג של חוקר מושתל".
אבל בדיוק בהקשר הזה, כשאתה מייצר הצגה שיש בה טובים ורעים בצורה מוחלטת אתה מייצר דרמה חלשה יותר. דרמה שבה יש טוב מוחלט מול רע מוחלט היא הצגת ילדים. היא חסרה תחכום. כשלומדים תיאטרון מלמדים אותך שבדרמה טובה שני הצדדים צודקים.
"ראשית, זה תלוי איפה לומדים... אבל ברצינות, בהקשר הפילוסופי של טוב ורע זה אולי נכון אבל בחיים יש מעשים. יש פרקטיקה. והמעשים שלך מגדירים אותך כטוב או רע וכל יום וכל שעה אתה צריך לבחור מחדש לעשות טוב או לעשות רע.
"יש רגע מכריע של בחירה", מתעקש גיבסון, "ואת הרגע הזה אני תמיד מנסה ביצירה שלי לבדוק ולבקר. ואם הרצל בוחר כמייצג השלטון לאלף אדם בגלל שהוא הומאני וזה בעיני מעשה רע. אני מלמד תיאטרון בבתי ספר תיכוניים וראיתי את זה קורה.
"ראיתי אלופים וקצינים בצה"ל מגיעים לבית הספר, מכנסים את השכבה הבוגרת ומתחילים את שטיפת המוח שתעשה את הילדים בסופו של דבר חיילים טובים, תשלח אותם חמושים להפוך לחלק מהכיבוש והאלימות שהם דרכה של ישראל. אם כי חשוב להגיד שאני אופטימי. הבמה בועטת ומראה את הכיעור שלנו כחברה אבל זה רק בגלל שאני מאמין שדרכה אפשר לעשות תיקון. אני מקווה שמי שבא לראות יבדוק מחדש את עקרונות המוסר שלו."
אבל אתה יוצא מנקודת הנחה, שבמעשים האלה יש רוע מוחלט ויש טוב מוחלט. אתה לא נותן מקום לגוונים של אפור בין השחור ללבן.
"כשאדם הורג אדם, כשאדם כובש אדם, זה רע. נקודה. אם תגיד לי שלא, אני אתחיל לדאוג לך, יונתן... הטענה על הצורך בצבא כהגנה עצמית היא סיסמא בלבד לדעתי. קלישאה שהיא חלק מהחינוך שלנו. התיאטרון שלנו והאמנות שלנו וכל השיח שלנו במסגרת הפוסט מודרניזם נעשו מתחמקים מאד. נתונים לפרשנות, ויזואליים, אבל בלי תוכן מוסרי אמיתי ואת זה אני רוצה להחזיר.
"חוטפים לך חיילים כדי לשחרר אסירים, אתה יוצא למלחמה מתוך אוטומט. ככה אתה מייצר את המלחמה הבאה. זו תגובה אוטומטית הרסנית שלא תביא אותנו לשום מקום. אנחנו צריכים לייצר לעצמנו תגובות אחרות. שלום לא מתחיל ממלחמה. הוא מתחיל משלום. מישהו צריך להיות הראשון שמוותר ומחליט לדבר ולא לירות".
ולמה את המזכירה מגלם גבר?
"מכמה סיבות. גם כסוג של אמירה על התרבות המצ'ואיסטית גברית שיש לנו פה, שבמסגרתה גם הנשים נאלצות להתנהג כמו גברים וגם כי זה נותן לדעתי עוד נופך פרוורטי ומוזר לכל האווירה הזאת שאותה ניסינו להביא לבמה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם