טוב לבריוש
פסטיבל הקולנוע הצרפתי מציע תמורה הולמת לצופה שאוהב סרטים בגרסת מאפה: מתוק, אוורירי ומתעכל בקלות
סקירה ראשונית וצפייה אקראית בחלק מיבול הפסטיבל השנה מלמדת על שמירה על הטעם הצרפתי המוכר של קוראסון נימוח בפה וקל לעיכול. כזה, למשל, הוא "קוקו לפני שאנל", בכיכובה של אהובת הקהל אודרי טוטו.
טוטו, שהתפרסמה כאמלי החייכנית והחיננית, לובשת כאן את דמותה הזעופה וסרת הרוח של קוקו שאנל, האופנאית ששינתה את העולם. קשה להבין מה חן מצאו גברים שונים בשאנל זו, כפי שמגלמת אותה טוטו. בכל מקרה-הצופה יזכה לדרמה במחלצות נאות, המלווה את נסיקתה של שאנל מקברטים זולים להיכלות האופנה. אן פונטיין בחרה להתמקד דווקא בחלקו הראשון של הסיפור, ונדמה שעד שחוזרת הגיבורה לפריז כדי לפצוח בקריירה נגמר לפונטיין הפילם, והיא מגיעה קצרת נשימה לפרק המגולל את הפיכתה של שאנל לאייקון אופנה.
מי שמחפש קולנוע צרפתי אחר, יכול לנסות את "מרגל(ים)", סרטו של ניקולס סאדה, שהוא - ניחשתם נכון - מותחן ריגול. גיום קאנה, שיודע משהו על מותחנים (במאי "אל תגלה" ), מגלם לא יוצלח פריזאי שמסתבך בתקרית דיפלומטית והופך בן לילה לסוכן חשאי בלונדון.
כמו אשכנזי בחתונה מרוקאית, גם צרפתי בלונדון זו לא בדיוק זהות שקל להסתיר, לא כל שכן כשאתה אמור לבלוש אחר מעשיו של איש עסקים בכיר המעורב בעסקים מפוקפקים עם הסורים. סאדה מביים היטב את הדרמה האנושית, אבל מתקשה לשלב אותה בסיפור הריגול של הסרט, ובסופו של דבר מוציא תחת ידיו מותחן סביר, שלכל הפחות לוכד היטב את הנוף הלונדוני האפור.
צחוק מאנטישמיות
שונה בתכלית הוא "לארגו ווינץ'", מותחן הרפתקות עתיר אקשן שחולף במהירות סוחפת על פני זמנים ויבשות: מבית סוהר בברזיל, עבור בחופי בוסניה, ועד מגדלי הונג קונג. לארגו ווינץ', גיבור קומיקס בלגי מצליח, הוא בנו המאומץ והאלמוני של איל הון, שהופך עם מות האב ליורש היחיד של תאגיד ענקי.
את לארגו מגלם תומר סיסלי, בן להורים ישראלים, קומיקאי שעושה צחוק מגזענות, מאנטישמיות ומהקונפליקט היהודי-ערבי. כאן הוא מתגלה גם ככוכב אקשן כובש, רגע מלוכלך ורגע מטופח, מחליף שפות ברהיטות ונערות במיומנות, נופל וקם. הסרט שמסביבו מציע אקשן מוצלח ומהנה, גם אם העלילה רחוקה מלהבריק.
שני אלה הם (כרגיל) החריגים בפסטיבל,
שרובו דרמות מהזן הבורגני, וגם מהזן המעט יותר פרובוקטיבי. למשל "סטלה", סרטה של סילבי ורהייד. גיבורתו היא ילדה חריגה ביומה הראשון בחטיבת ביניים פריזאית. הטראבל מייקרית הקטנה, שגדלה בבית קפה לצד זונות ושיכורים ומתעניינת בכדורגל ובכוכבי פופ, מתקשה להסתגל למערכת הממוסדת ולחבריה החדשים ללימודים, שמגיעים מהפינות היותר מוצלחות של העיר.
ורהייד מגוללת את סיפורה האוטוביוגרפי בשילוב נכון של צחוק ומרירות, אם כי ריחוק מהחומרים הביוגרפיים למקומות פרועים יותר היה יכול להביא לתוצאה מהנה פי כמה. לאורה ברברה מצוינת כילדה המוזרה, וזו גם הזדמנות לצפות בגיום דפרדייה המנוח באחד מתפקידיו האחרונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
