ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

יזרעאלי: מחזה טוב הוא מחזה פוליטי

"ההתלהמות של חברה ערב מלחמה היא כנראה בדם שלנו כבני אדם", אומר במאי "איפיגניה באוליס" שמוצגת באנסמבל הרצליה בימים אלה. הוא מתעקש להרגיש זרות בכל הפקת תיאטרון ומתבטא בנחרצות למען תחלופה מהירה יותר בתפקידי הבכירים

"הדבר שהכי קסם לי במחזה הוא המודרניות שלו" אומר יוסי יזרעאלי על "איפיגניה באוליס", המחזה היווני מאת אאוריפידס שביים לאחרונה באנסמבל הרצליה, בתרגומו המצוין של שמעון בוזגלו. "המהפכים הרגשיים שהדמויות עוברות בו מאד גדולים ומנומקים. אני תמיד אומר, שדמות דרמטית טובה היא סך כל פעולותיה הלא צפויות, בניגוד למקובל לחשוב. העיסוק של אאוריפידס בניסיון האנושי להפעיל שיקול דעת בסיטואציות כל כך דרמטיות וכל כך בלתי רציונליות הוא מרתק". 

הסיטואציות הדרמטיות הבלתי רציונאליות שיזרעאלי מדבר עליהן מהוות למעשה את סיפור המחזה הבסיסי. סיפור במסגרתו מתבשר אגממנון, המצביא הבכיר של צבאות יוון בדרכו למלחמת טרויה, כאשר אלף ספינות מאחוריו, שהמלחמה לא תתאפשר אלא אם יקריב את בתו הבכורה איפיגניה. האב נקרע בין מחויבותו הצבאית מלוכנית לבין אבהותו ויחסיו עם אשתו. כל זאת  על רקע ההתלהמות הצבאית ערב מלחמה, כששיקול הדעת מתעמעם בשורותיו, המריחות את הדם.

את המימד האקטואלי של המחזה הרגישו באנסמבל הרצליה רק כשהתחילו החזרות. מחזה גדול, לדברי יזרעאלי, הוא תמיד גם מחזה פוליטי. "היה מעניין לגלות שמלחמה, גם בתקופת אאוריפידס, היא כנראה עניין גנטי. ההתלהמות של חברה ערב מלחמה היא משהו שכנראה ממש מצוי בדם שלנו כבני אדם. זו לא שאלה של ימין ושמאל. זו לא שאלה של פוליטיקה. זו פשוט תאווה לשמה. תאווה למלחמה, לדם, להרג. ולא בכדי במקור היווני מדובר על תאווה למלחמה שהיא ממש אותה מילה כמו תאווה מינית. ארוס. זה כמעט אירוטי. לא כמעט. זה אירוטי מבחינתם. והניצחון הוא ממש אורגזמי".

"בכל העבודות שלי אני תמיד מנסה להזכיר לעצמי את הזרות הבסיסית שלי מהתיאטרון", מסביר יזרעאלי, שמשתדל באורח קבע לקבל את עובדת היותי אורח. "נולדתי בשדרות בן מימון 54 בירושלים במשפחה של דוברי עברית, בעם של דוברי עברית, וטרם התאוששתי.

"נולדתי לתוך תרבות ועם שלא הייתה להם

מסורת אמיתית של תיאטרון. מצד שני, העם הזה הוא האחראי לספר הבסיס של התרבות המערבית. זה קוטב אחד של התרבות המערבית. הקוטב השני שלה הוא יוון העתיקה על המסורת התיאטרלית שצמחה בה. המתח בין שני הקטבים האלה, בין הפגאניות למונותואיזם, בין החייתיות למוסר, זה מה שמרתק אותי".

איך זה בא לידי ביטוי בהצגה?
"כל התרבויות העתיקות עברו בשלב זה או אחר פאזה של הקרבת בני אדם. לרוב הקרבת בכורות. גיא בן הינום בירושלים, מקומו של הסינמטק היום, היה אתר שבו הקריבו את הבנים למולך. ביהדות נעשתה סובלימציה של ההקרבה דרך עקדת יצחק לעניין אמוני, כלומר לניסיון שקיים באמונה. אלוהים לא באמת התכוון שאברהם יהרוג את יצחק, ויצחק אכן שורד כדי להמשיך את השושלת. אצל היוונים, הורגים את איפיגניה אבל היא עולה השמימה בצורת איילה לבנה. אלה הניסיונות הראשונים של התרבויות האלה להשתחרר מקרבנות האדם. אצל היוונים הפגאניות נשארת כי איפיגניה נעלמת".

 
אגב אקטואליות, בליהוק של השחקנית סלווה נקארה לתפקיד האם של איפיגניה, היחידה ששומרת על שפיות ומנסה להציל את הבת, היתה משמעות מיוחדת?
"לא היה לזה שום קשר לערביות שלה. ראיתי אותה בתפקיד קטן בהצגה 'גשם שחור' שאופירה הניג ביימה והיה לדעתי משהו מרתק ביכולת הרטורית שלה ובגלל זה לקחתי אותה.

 
"היא אמרה משהו מרתק בזמן החזרות, אגב. היא אמרה שאילו היו עושים את ההצגה הזאת בערבית, עם תרבות השאהידים, זה היה פיצוץ מסוג אחר לגמרי. כי היא בתפקיד השפויה באמת בהצגה הזאת למרות שבסוף ההצגה, אחרי שבתה מתה, אנחנו רואים אותה משחיזה את הסכין לקראת הפרק הבא. לקראת החלק הבא בסיפור שלה ושל אגממנון שבו היא תרצח אותו כנקמה".

למה בחרת לשלב קטעי נגינה חיים בפסנתר בהצגה ועוד קטעים של באך?
"באך כותב, בעיניי, מוזיקה דרמטית נפלאה שתמיד פועלת בכמה וכמה מישורים כמו דרמה טובה ומציגה מאבקים בין תמות מוזיקליות. בנוסף, ספציפית למחזה הזה, משהו בחיבור בין באך לבין הפסיונים שהציגו את מותו של ישו הסתדר לי בעניין הקרבת הקרבנות.

"הבחירה במוזיקה חיה כמו גם הבחירה בתפאורה שיש בה אלמנטים של תיאטרון בתוך תיאטרון מסייעים לאותה תחושה שכשאני בתיאטרון אני יודע שאני בתיאטרון. אני לא יכול שלא לדעת".

לאחרונה היה יזרעאלי בכותרות בעניין אחר לגמרי, הוא השמיע קריאה בוטה מאד לקיצור כהונת המנכ"לים והמנהלים האמנותיים כחלק ממאבק איגוד הבימאים החדש וספג על כך גם תשואות וגם ביקורות (כולל מכותב שורות אלה) אבל לדבריו, הטלפונים שהוא מקבל מאז הפרסום הראשון - גם מתומכים וגם ממושאי הביקורת שלו - מעידים על כך שעשה בחירה נכונה.

"המנהלים נמצאים ממש בפחד גדול כרגע", הוא אומר, "כי פתאום שתיקה של עשרים שנה התפוצצה להם בפרצוף. ובמאים צעירים פונים אליי בעשרות ומביעים את תמיכתם. זה מאד משמח ורק מוכיח שעשינו את הדבר הנכון".

במסגרת הביקורות נגדך היו כאלה ששאלו למה אתה לא מציע לקצוב גם את כמות השנים שבהם אתה יכול לכהן כפרופסור בחוג לתיאטרון.
"זה הרי קשקוש מוחלט, כי אני לא מחזיק ומעולם לא החזקתי בתפקיד ניהולי באוניברסיטה. באוניברסיטה מקפידים להחליף ראש חוג, דיקן, נשיא וכך הלאה כל כמה שנים, בדיוק בשביל לא ליצור סטגנציה בתפקידים ניהוליים. זה רק הפחד שמדבר מגרונם".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...