יומני פוסט-כרמל בסרטו של גיתאי
סרטו החדש של עמוס גיתאי נראה לעתים כנבואת זעם פוסט-ציונית, אך יש בו רגעים מסקרנים. שניצר מאבחן התקדמות ביצירתו של הבמאי, שהיומרה בסרטיו קוטלת כל חלקה טובה
עמוס גיתאי צילום: דן ברונפלד
הציר סביבו טווה הבן עמוס את "כרמל" הוא מכתבים שאמו כתבה לו בילדותו, וכן מכתבים ששיגרה לנכדתה הקטנה קרן, בתו של הקולנוען. המכתבים אלה, הכתובים בעברית מדויקת, גם אם ארכאית במידה ידועה, מבליטים את אישיותה המנהיגותית של האם הגדולה המנתבת את המשפחה גם בשלט רחוק. לבנה, שבגיל עשר הופקד למשמרת בקיבוץ כפר מסריק, היא כותבת מלונדון הרחוקה, שם גרה הרחק ממנו במשך כשנתיים. חלק מהמכתבים לנכדה שוגרו מפינלנד הרחוקה, שם שהתה אצל גדעון, בנה הבכור שבחר כבר מזמן להתרחק מההוויה הציונית.
אל בסיס סרט הזיכרונות
הזה, מצרף גיתאי הבן סדרה ארוכה למדי של פרקים מצולמים, האמורים להדגים תקופות שונות בהיסטוריה של ארץ ישראל - הגיגים על אודות מלחמת 73'; מערכונים סביב מה שהתחולל במלחמת לבנון השנייה; קטעי ראווה עמוסים בניצבים, המשחזרים את קריסתו של המרד הגדול ברומאים.
וכרגיל בסרטי גיתאי, היומרה קוטלת כל חלקה טובה. אפילו אם עלה בידיו (נניח) למצוא חיבור אסתטי-פסיכולוגי הקושר באופן סביר בין היחסים שלו עם אמו לבין תיאור יחסיו עם ילדיו שלו (המופיעים בחלקים התיעודיים יותר של "כרמל"), ואפילו אם ניתן להקיש מההיסטוריה הפרטית של משפחת לוריא-גיתאי על קורותיו של העם היהודי כולו, קשה להבין איך מתחברים הטקסטים של יוספוס פלביוס, המתאר את קריסת המרד הגדול וחורבן בית שני, אל המתחולל שם על הר הכרמל ובשיפוליו אצל בני גיתאי לדורותיהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
