הקרנה פרטית: חובה להקרין סרטים ישראלים
בישראל מפיקים הרבה מאוד סרטים, אבל חלקם הגדול לא יזכה להפצה מסחרית. שניצר קורא להכריח בחוק את הסינמטקים להקרין אותם
בדיוק כמו נורבגיה ודנמרק, יותר משבדיה (21 סרטים ), הונגריה (24), יוון (23) או פורטוגל (14). אך גם ללא סרטיהם של גיתאי ולנג, מנופפת השנה האקדמיה במספר מרשים של הפקות קולנועיות, האמור להעיד על עומק היצירה הפילמאית בארץ.
קרואטיה, פינלנד וסלובניה (תשעה סרטים כ"א), סלובקיה (שבעה) ושלוש המדינות הבלטיות: ליטא, לטביה ואסטוניה (15 הפקות יחד), ממוקמות הרחק מישראל בטבלת ההפקות, כאשר השכנות האירופיות הצמודות לנו בטבלה הן צ'כיה (29) והולנד (30). במילים אחרות: השפה העברית, שאינה נסמכת על חוג לשוני עולמי רחב מדי - וגם בישראל לא הכול דוברים אותה - משיגה מספרים נאים ביותר ככל שהדבר קשור בעשיית סרטים.
אבל כל זה רק על הנייר. כשבאים להתמודד מול טבלות ההפקה השונות, המספרים הנכונים נעוצים בכמות הסרטים שלא רק הופקו, אלא כאלה שזכו גם להפצה מסחרית. מהבחינה הזאת דומה המצב בארץ למצבו של הקולנוע הרומני הקוצר פרסים למכביר בפסטיבלים הבינלאומיים, אך אינו מוצא לו בית חם בבוקרשט, יאסי או קונסטנצה. רק עשרה סרטים רומניים (מתוך 18 שהופקו בשנה החולפת) הגיעו לאקרנים שם.
בפסטיבל חיפה האחרון, שנערך לפני שמונה חודשים, נחשפו שבעה סרטים ישראליים חדשים. רק שניים מהם ("הכול מתחיל בים" ו"אביב 1941") נחשפו לעת עתה בבתי הקולנוע. בחמשת הנותרים (ובכלל זה הסרט הזוכה בתחרות בחיפה: "שבע דקות בגן עדן" ) ניתן כעת לצפות בהקרנות האקדמיה הסגורות בפני הקהל הרחב.
זהו סידור המעוות לגמרי את מהות העשייה הפילמאית, שמעצם טיבה מתחננת לעיני הצופים. סרט ללא חשיפה רחבה הוא מוצר פגום הדורש תיקון מיידי. ניתן, כמובן, לפתור את המכשלה הזאת בדרך הכי בוטה בעולם-לצמצם את תמיכת הקרנות השונות, הנסמכות על כספי תקציב המדינה, בכמות ההפקות השנתית. על אף שיימצאו ודאי הרבה פקידים במשרד האוצר שיעוטו בששון על פתרון זה, יש לנכש אותו תכף ומיד מתוך סדר היום הציבורי.
אחד הסרטים המתמודדים כעת על פרסי האקדמיה - הסרט "מופע החיים של גוטל בוטל", הציע לפני כמה שבועות פתרון אחר. סרט זה, בבימוי דניאל סיון, ויתר מראש של הפצה מסחרית בבתי קולנוע, ונחשף רק באמצעות גלישה באינטרנט. למרות מקוריותו, פתרון זה הוא מוגבל בלבד ומתאים בעיקר לסרט העוד יותר מוגבל כמו "גוטל בוטל", שמלכתחילה לא ברור מה בדיוק עקץ את אנשי קרן הקולנוע הישראלי, כשהחליטו לתמוך בהפקתו.
העובדה שבשפיל הקולנועי המקומי מסתובבים בעיקר כספי ציבור, היא שסוללת את המוצא היחיד האפשרי כיום לשם פתרון בעיית ההפצה המלאה של כל הסרטים המופקים בארץ. לא רק יוצרי הסרטים-תסריטאים, במאים, מפיקים - נהנים מהקצאות של פלחים מתקציב המדינה. גם הסינמטקים השונים - מירושלים עד שדרות-נוגסים את חלקם בעוגה הטעימה הזאת. בשניים מהסינמטקים הגדולים (תל אביב וירושלים) מתחוללת כעת הרחבה משמעותית של כמות האולמות וכמות הצופים שמוזמנים
בירושלים העסק הזה כבר פועל כשנה, בתל אביב, מבטיחים הכול, האולמות החדשים עומדים להיפתח אוטוטו. בירושלים מארחים בחללים החדשים שנוספו לסינמטק סרטים זרים, בעיקר אינדיפנדנט אמריקני, שלא זכו להפצה מסחרית בארץ. כל זאת, כאשר סרטים ישראליים לא מוקרנים כלל בעיר הבירה.
אם ההקצבה השנתית מטעם המדינה לפעילות הסינמטקים תכלול תנאי מפורש של שיריון אולם להקרנות הסרטים מתוצרת הארץ, יכול להסתמן מעין פיתרון (זמני) לבעיית החשיפה.
נכון, מדובר בהליך לא רצוי של כפייה מלמעלה, ושל התעלמות בוטה מכלכלת השוק החופשי, אבל אין ברירה. אם בקולנוע מסחרי ("רב חן" בכיכר דיזנגוף), שהוא זרוע של חברת הפצה אמריקנית, הריצו ביום חמישי שעבר את הסרט "הנוכלים בלום" בנוכחות צופה אחד בלבד (פלוס סדרן), מותר גם לצפות לשיתוף פעולה מטעם מוסדות תרבות שמלכתחילה לא נועדו לשם גריפת רווחים.
נא להמתין לטעינת התגובות
