התוספת שתופסת: ביונסה לא שחקנית
ב"קאדילק רקורדס" ביונסה נואלס היא המפיקה והכוכבת הראשית, אבל עובדה נוצצת זו לא סייעה לסרט. עם עלילה רופפת, במאית חסרת מעוף שהיא גם התסריטאית ותוספות דלות בגזרת הדי.וי.די, עדיף היה לשמור את הסרט עמוק בארכיון
לאונרד צ'ס )אדריאן ברודי) הוא בעלים של בר קטן ושכונתי, ובעל שאיפות להפוך למנהל מוזיקלי גדול ברבות הימים. לאחר שאיתר כמה כישרונות ווקאלים הוא מחליט להשתדרג ולהקים חברת תקליטים קטנה.
אך קבוצת האמנים של צ'ס מורכבת מאמנים שחורים וברוח התקופה - שנות החמישים הגזעניות בארצות הברית, צ'ס מתקשה להפיץ את המוזיקה של אמניו. עם הרבה סבלנות ולא מעט שוחד לשדרנים בתחנות הרדיו, מצליח צ'ס לפרוץ את מחסום הגזענות ולהחדיר את אטה ג'יימס (ביונסה נואלס), מדי ווטרס (ג'פרי רייט) וצ'אק ברי (מוס דף) לתחנות הרדיו ברחבי היבשת ובכך משנה את פני המוזיקה הפופולארית לעד.
לצד ההצלחה המוזיקלית חווים האמנים של צ'ס התמכרות לסמים ואלכוהול, בעיות עם נשים והתמכרות נוספת – למכוניות קאדילק - אותן מחלק המנהל המוזיקלי לכל מי ששיריו הופכים ללהיטים.
התוספות:
ביונסה נואלס אוהבת לשיר. ביונסה גם אוהבת לשחק. אבל הכי הרבה ביונסה אוהבת לשיר ולשחק בסרטים. וכאילו שאין כבר מדונה אחת שמחרבת כל פרויקט קולנועי שהיא משתתפת בו, ביונסה מתעקשת בעקביות להשתתף אחת לשנה בסרט חדש.
כנראה שלא הספיקו לה תפקידיה הפושרים ב"הפנתר הורוד", "אוסטין פאוארס", "נערות החלומות" ועוד מיני סרטים שלא זכו להגיע לבתי הקולנוע בארץ, על מנת להבין שמוטב לה להישאר מאחורי המיקרופון ולא לחפש את המצלמה.
עם זאת, רמת המשחק שלה מתעלה על זו של אסתר ובטח שמבחינה
מה לעשות שכמות מרשימה של מיליונים בבנק היא עדיין לא ערובה להצלחה מקצועית. ביונסה באה לעשות ריספקט ויצאה לה פאדיחה. אפילו קול הפעמונים, הבלונד ההזוי ומנעד האוקטבות המרשים של ביונסה, שנכנסת לפריים שישים דקות מאוחר מדי, לא מצליחים להציל את הסרט.
"קאדילק רקורדס" מבוסס על סיפור אמיתי ולמרות הפוטנציאל שלו - בזכות משתתפיו והאלמנטים המוזיקליים ששזורים לאורכו - הסרט דשדש בקופות בארצות הברית. לארץ הוא הגיע ישירות לספריית הדי.וי.די ובדרך כלל, זה מהלך מבשר רעות.
צפייה בדי.וי.די מגלה שהפלופ מתחיל כבר בשלב התסריט כאשר דניאל מרטין, הבמאית והכותבת (המפיקה ביונסה חסכה במשכורת לשני בעלי תפקידים?) בוחרת לשים את סיפור העלילה בפיו של שחקן-קריין. טריק עתיק של תסריטאים בינוניים שלא מצליחים לספר את הסיפור שלהם ופותרים זאת באמצעות מספר שמאכיל את הצופים עם כפית וסותם חורים בעלילה.
גם דלות הלוקיישנים (אולפן הקלטות, כמה בתים ושדה מלא עובדים שחורים) לא מצליחה לסייע לסרט להתרומם. גם לא התלבושות התקופתיות, הקדילקים או הכריזמה של אדריאן ברודי, זוכה האוסקר, שמאז שקיבל את הפרס הקריירה שלו מתרסקת לאט אבל בטוח. כולם שם יוצאים גרוע.
בגזרת המוזיקה - אטה ג'ונס, עליה מבוסס הסרט, כל כך התעצבנה מהתוצאה שהיא פתחה מלחמה נגד ביונסה ושחררה שלל הודעות לתקשורת על "הזמרת שמעיזה לשיר את השירים ששרתי כל חיי".
בגזרת התוספות הדלה ניתן למצוא את הבמאית (והתסריטאית) מספרת איך נולד הרעיון להפוך את התקופה הלא מוכרת של המוזיקה השחורה למוכרת ומקדישה דקות ארוכות של הלל ושבחים לביונסה בסגנון "כשהיא התחילה לשיר על הסט, נעמדו לנו השערות בידיים", בלי אף גילוי נאות בסגנון: "אני מהללת את ביונסה פשוט כי היא זאת שחתמה על הצ'ק שלי".
גם תוספת 'הבקרוב' מיותרת לחלוטין. בשביל זה יש יו-טיוב ושם, דרך אגב, אפשר למצוא מגוון קליפים מוזיקליים מתוך הסרט ובעיקר הפניות לקטעים מוזיקליים של הגיבורים האמיתיים עליהם מבוסס הסרט.
תוספת הסצנות שנמחקו כוללת הצצה קצרה בחמש סצנות באמת מיותרות שנשארו על חדר העריכה ובעיקר מעלה את התהייה למה לא קיצצו עוד כמה סצנות בעריכה, שלא לומר - למה אף אחד לא קיצץ את הסרט כולו?
נא להמתין לטעינת התגובות
