למה התיאטרון בארץ נתפס כלא סקסי?
יבש, לא מרגש, מסחרי, פופוליסטי, יקר, מיותר, טרחני. בישראל נמכרים מיליוני כרטיסי תיאטרון בשנה, מהשיעורים הגבוהים בעולם. אז איך זה שדווקא כאן הפך התיאטרון, אמנות משפיעה ויוקרתית בכל מדינה נורמלית, לשק החבטות של הברנז'ה? שלושה נימוקים
אלא שבמקביל לגישה הזאת, אי אפשר שלא לעמוד נדהמים מול נתוני הצפייה בתיאטרון בישראל, מהגבוהים בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה. 4.1 מיליון כרטיסים נמכרו להצגות תיאטרון בישראל בשנת 2005, על פי נתונים שאספה חברת פיל"ת. כל ערב אפשר למצוא ברחבי הארץ עשרות רבות של הצגות, וכולן מלאות מספיק בקהל, לפחות כדי לשרוד. אז איך מיישבים את הפער?
נדמה שיש קהל מסוים, דווקא בקרב האליטה האינטלקטואלית, התקשורתית והתרבותית, על פי רוב בגילאים צעירים יחסית, שנמנע, אפילו במופגן, מביקור בתיאטרון. זו אוכלוסייה לא גדולה במספרים, אבל ללא ספק גדולה בהשפעתה על עיצוב השיח הציבורי. התוצאה היא שאנשים הולכים המון לתיאטרון, אבל שומעים עליו נורא מעט.
בעוד שעל יוצרי קולנוע או סופרים תשמעו בלי סוף בעיתונות ובתקשורת, ובעוד שעם סופרינו הבכירים יתייעצו שועי המדינה בטרם יעלו לנאום, אף אחד לא מדמיין את ביבי מזמן אליו את הלל מיטלפונקט, עדנה מזי"א או שמוליק הספרי, לפני שהוא קופץ לבר אילן. וזאת על אף שאת השלאגרים של השלושה ראו יותר אנשים מאשר אלה שקראו את הספר האחרון של א"ב יהושע או של עמוס עוז. הרבה יותר.
מה פשר האנומליה הזאת? איך זה שתחום תרבותי משפיע ופופולרי כל כך זוכה ליחס ברנז'אי-תקשורתי דומה לזה של אמנות נישה זעירה, משל היה בלט קלאסי או אופרה?
עוד מימי בן גוריון נתפסה התרבות בישראל, והתיאטרון בפרט, ככלי חינוכי. התיאטרון לא יועד להיות תיאטרון בורגני אליטיסטי עם גברות בשמלות מלמלה ומחוכים שיושבות מעדנות בתאיהן כמו באירופה השבעה והקפיטליסטית, אלא להפך, תיאטרון עממי, סוציאליסטי, חברתי. תיאטרון להמונים, לפועלים. כלי שבאמצעותו יוכל השלטון להעביר את המסרים הרצויים לו ולאשרר אותם.
התפיסה הזאת, שהתיאטרון הוא לכו-לם, השתרשה במבנה שלו: מכירת כרטיסים לקבוצות גדולות, כמו ועדי עובדים וחברות; הרעיון של תיאטרון נודד, שמופיע בהיכלי תרבות בכל הארץ, בניגוד ללהקות תיאטרון מקומיות; העיקרון שלפיו צריך לספק לתלמידים ולחיילים הצגות מסובסדות שיתאימו להם מבחינת תכנים ומורכבות; ועוד. כל אלה גרמו לכך שהתיאטרון פנה מראש, על
"בזמן הקמת התיאטרון בישראל האתוס החברתי-פוליטי היה די אחיד, והתיאטרון שיקף אותו", אומר העיתונאי עפר שלח. "אני מניח שזה היה המצב כי זו הייתה התפיסה לגבי כל פעילויות התרבות בישראל הצעירה. ספרייה לעם, מוזיקה לעם, וגם תיאטרון לעם. אני גם לא חושב שזה רע. הספרייה לעם, לדוגמה, הוציאה בזמנו ספרים שספק רב אם היו נדפסים היום".
אבל היום, כשהאידאולוגיה והאחריות של המדינה על התרבות כבר נשחקה ונשאר רק המבנה הפונה להמונים, כוחות השוק השתלטו עליו. היום עדיין מביאים לקריית שמונה הצגות, אבל כבר לא מחפשים את ההצגה "הרלוונטית" או "המאתגרת" אלא את זו שנכנסת בקלות לתוך משאית אחת ושמשתתפים בה כוכבי טלוויזיה.
"קודם כל זה תהליך טבעי. אנחנו מדברים על תרבות גבוהה מול תרבות פחות גבוהה, ובשיח הפוסט מודרניסטי של היום המונחים האלה לא קיימים. חוץ מזה, המצב שתיארת, בעייתי ככל שיהיה, עדיף עדיין בעיניי מהאלטרנטיבה, שבקריית שמונה לא יהיה תיאטרון בכלל".
אז זה מסביר את התרחקות האליטות, התיאטרון עממי בסך הכול?
"בישראל, בגלל קוטנה, יש שתי תופעות שקשורות לאליטות, בעיקר אלה התקשורתיות. האחת היא שהאליטה היא פשוט שכבה קטנה. אם במדינה אירופית האליטה שמבקרת בתיאטרון מספיק גדולה בשביל לפרנס דיונים ושיח שלם סביב תיאטרון, בישראל אותה אליטה קטנה מדי, כי כל השכבה האליטיסטית קטנה. תופעה שנייה היא הסחיבה של גופי תרבות ותקשורת בישראל לכיוון המרכז.
"כל העיתונים וכל ערוצי הטלוויזיה מנסים להביא לך כצרכן את החבילה השלמה. להיות קצת מכל דבר. ואז אין גוף תקשורתי שאומר 'אני עוסק רק בתרבות גבוהה', כי גוף כזה לא יוכל להתקיים. אז מעט הדיווח על אמנויות כמו תיאטרון מתפזר בין הרבה גופים, ולכן נעשה פחות מורגש".
"גאוותנו כתיאטרון ישראלי היא בזה שהתיאטרון הישראלי נוסע. אני שמח מאוד שיש 200 היכלי תרבות עירוניים היום לעומת כ-15 שהיו כשאני התחלתי לעסוק בתיאטרון. ישראל מדינה קטנה, אפשר להופיע בכרמיאל ולקבוע פגישה באחת בלילה בתל אביב ועדיין להגיע בזמן. אני חושב שהנסיעות האלה בארץ מחברות את התיאטרון לקהל שלו ברחבי העולם. זו לדעתי ההצלחה הגדולה שלנו כתיאטרון ישראלי, בניגוד לאולמות התיאטרון החצי ריקים שאתה רואה בגרמניה. נכון שיש לזה מחיר, ולפעמים צריך להתפשר, אבל אני לגמרי עומד מאחורי המחיר הזה".
עיקרי הנימוק הנ"ל מוכרים: בכל העולם המדינה מתקצבת את התיאטרון כמעט באופן מוחלט; בישראל הוא מתוקצב בצורה מגוחכת. התוצאה היא שהתיאטרון צריך פחות או יותר להסתדר לבד. כדי להסתדר לבד צריך למכור כרטיסים. כדי למכור כרטיסים צריך להנמיך את הרף. כשמנמיכים את הרף הקהל נוהר בהמוניו אבל האיכות יורדת, הסיכוי ליפול על הצגה טובה הולך וקטן, האינטלקטואל המצוי הולך פעם, פעמיים, שלוש, מתבאס בכל פעם ומתפלא אחר כך לשמוע כמה הצליחו, ומחליט שאם ככה נראה תיאטרון, עדיף כבר לקרוא ספר בבית.
"אם ישנה סקאלה שבקצה אחד שלה המסחריות ובקצה השני חיפוש אתגרים אמנותיים וחדשנות, אז התיאטרון נוטה לקצה הראשון", אומר העורך והעיתונאי חנוך מרמרי. "בעולם המו"לות התופעה דומה. יש אנרגיה מוגבלת שהולכת לחיפוש אחר פורצי הדרך, ועיקר האנרגיה הולכת לחיפוש אחרי ההצלחה המסחרית הבאה, שמאפשרת את אותם פורצי דרך ומממנת אותם".
אבל אותה תופעה בדיוק קיימת בתיאטרון - התזה שלפיה "מרי לו" מאפשר את שקספיר היא תזה ותיקה בתיאטרון. ובכל זאת, האליטות לא מדירות את רגליהן מהספרות כמו מהתיאטרון. "כי בעולם המו"לות אפשר בכל זאת להסתכן יותר. אני יכול לקחת יותר צ'אנסים על סופרים לא מוכרים ועל ספרים מאתגרים, כי מחזור המכירות בכל ספר הוא לא גדול כמו בתיאטרון. אז הכישלון, אם ישנו, הוא לא כזה מהדהד ולא כזה הרסני להוצאה, כמו שכישלון של הצגה שהושקעו בה מאות אלפי שקלים הרסני לתיאטרון. בתחומים אחרים, קולנוע וכמובן טלוויזיה, ובמידה מסוימת גם מוזיקה קלה, גבולות השפה והבועה הישראלית נוקשים פחות מאשר בתיאטרון. יש ניחוח הוליוודי, אפשרית פנייה אל מחוץ לחברה הישראלית בלבד, ולכן התחומים האלה זוכים ליותר סיקור ועניין.
"ויש עוד עניין. התיאטרון, בגלל המבנה שלו שמבוסס על קהלים גדולים ומאורגנים מראש, לא ממש מאפשר להתוודע אליו בצורה עצמאית וספונטנית. בניגוד למוזיקה, ספר או סרט, שאפשר לצרוך לבד בבית לפי הטעם האישי, תיאטרון אפשר לצרוך רק בצורה המונית, ולדעתי זה מרחיק ממנו הרבה אנשים".
אז אין מה לעשות בעניין, כך זה יישאר?
"אלה חוקי המשחק. תראה את דורון תבורי, איש שאני מעריך מאוד, שהלך לנהל את תיאטרון חיפה באג'נדה שהתעלמה מהחוקים האלה לגמרי, ועל פניו הייתה כנראה אמורה לפנות לאליטות. הוא לא החזיק מעמד שנה. אז כנראה בתיאטרון הישראלי, בגלל המבנה ובעיות התקצוב, אתה צריך להצליח בתוך השיטה ולא יכול לשבור אותה. ולזה יש מחיר".
כנראה הנימוק הקשה ביותר לכימות, אבל גם המורגש ביותר בשטח. ישנה שכבה שלמה של קובעי דעת קהל, אנשי תרבות ותקשורת, בעיקר צעירים יחסית, המצהירים שתיאטרון הוא לא חלק מעולם החוויות שלהם.
בריאיון שערכתי איתה לפני כשנתיים אמרה מנכ"ל תיאטון בית ליסין, ציפי פינס, שמדובר פשוט בבורות שמתכסה בכל מיני אידאולוגיות. "כל מיני עיתונאים וכותבים ותסריטאים בשקל וחצי", היא אמרה שם, "שמכריזים כל מיני הכרזות על התיאטרון בלי שהיו בכלל בהצגה מאז תרבות יום א' בערך. אני פשוט לא מקבלת את זה. זה קשקוש. זו עצלנות תרבותית שמתכסה באידאולוגיה. אני גם לא מאמינה לאנשים האלה שהם באמת קוראים ספרים לדוגמה".
"מה שמדבר לחבר'ה האלה שאתה מתאר זה פחות תרבות ויותר הקנטינה ברוטשילד", מוסיף המחזאי והתסריטאי שמואל הספרי. "גם אם הם עצמם מייצרים מדי פעם איזה תוכן תרבותי, הוא על פי רוב פשוט דל. אז מהדלות הם עשו דגל ובחסות הפוסט מודרניזם זה מותר. אבל זה כמעט אף פעם לא באמת איש תרבות אמיתי שרק התיאטרון לא מדבר אליו, אלא איש שהוא סוג של פסבדו תרבות".
"מה שכן, נכון שהתקשורת מתעלמת מהתיאטרון, בעיקר כשלוקחים בחשבון את הפופולריות שלו. אבל זה עניין של התקשורת. אגב, זו אותה תקשורת שמחלקת השיווק שלה עושה שימוש בפופולריות של התיאטרון כשהיא מציעה לכל מי שעושה מנוי לעיתון זוג כרטיסים לתיאטרון. אבל בתכנים יש התעלמות יחסית מהתיאטרון, ובעיניי זה פשוט מייצג בורות. בורות שמתחבאת מאחורי כל מיני דיבורים על פוסט מודרניזם והתמסחרות של התיאטרון. הרי כל אלה שאתה מתאר, שמצהירים על סלידתם מהתיאטרון, כמעט מעולם לא היו בתיאטרון. אז מאיפה הם יודעים?
גם צביקה הדר, בוגר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב שאף שיחק מעט בתיאטרון, ומאידך אחד המייצגים הבולטים של התרבות הטלוויזיונית הפופולרית בשנים האחרונות, מסכים שהבעיה היא בתחום התקשורת. "אני לא רוצה להגיד מה אני חושב על מדורי ומוספי תרבות ועל העורכים שלהם", הוא צוחק, "כדי לא לסבך אותך עם שלך. אבל העניין מאוד פשוט: כל אותם מגלגלי עיניים שאומרים שהתיאטרון ממוסחר מדי ומשעמם מדי כי הוא מחפש יותר מדי רייטינג, ולכן הם לא הולכים אליו, הם בדיוק אותם אנשים שתוקפים את ערוץ 2 שהוא ממוסחר מדי ואז רצים ועושים כתבה כמה שיותר צהובה וסנסציונית כדי למכור כמה שיותר עיתונים. הם משועבדים לרייטינג כמו כל אחד אחר.
"פשוט לא צריך לצפות מהם להתנהגות אחרת. הם מחפשים סנסציות, ריגושים מיידיים ורייטינג, והתיאטרון פחות מתאים לספק את הדברים האלה מאשר הטלוויזיה, למשל, כי הוא גוף יותר ממוסד ופחות דינמי. לכן אין פלא שהם מעדיפים לכתוב על טלוויזיה. אבל הם לא יכולים להגיד שזאת הסיבה, אז הם ממציאים תאוריות".
"זו לא חוכמה לפסול משהו מראש", מסכם סמל. "והרי בתיאטרון יש המון סוגים והמון כותבים והמון סגנונות. הם באמת בדקו וחוו את כולם כך שהם יכולים להגיד שהם לא אוהבים? בסופו של דבר, הבעיה היא לא עם האליטות אלא עם התקשורת. וכשמסתכלים על כמות הקהל ועל פריחת התיאטרון בארץ, אתה יכול לראות מפורשות, שהתיאטרון ניצח את התקשורת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם