חובה לראות את פסליו של אולמן
מיכה אולמן יוצר אנטי פסלים, מונומנטים שהרכיב הכי חשוב בהם הוא האלמנט שלא נמצא. שלוש עבודות חדשות שלו מחייבות אתכם להגיע לירושלים
גם אם אתם לא ערים לזה, יש סיכוי טוב שכבר יצא לכם לחלוף בהפגנתיות מתישהו על פני יצירה של אולמן. אולי אפילו עמדתם על אחת מהמופנמות שלו בלי ששמתם לב. ייתכן שהשנאוצר שלכם חרבן עליה כשפסעתם בשדרות רוטשילד בתל אביב, כמה מטרים מהבימה. מתנשא שם לגובה של סנטימטרים ספורים בלבד הפסל ששמו "יסוד".
זהו ספק בית בן ארבעה חדרים שניטלה ממנו קורת גג וכעת הוא משוקע עמוק בכורכר; ספק קווי מתאר עשויים בטון - עבודת תשתית לחיים שיום אחד ישתכנו במקום. בשקט מופתי ובמופתיות שקטה הפסל הזה ניצב לו שם מסוף שנות ה-80, פסל שבו אולמן, כמו בהרבה הזדמנויות אחרות, מתעמת על תדר נמוך עם מושג הבית. עם קו הגבול שבין החשוף למכוסה, הנסתר לגלוי, האפוקליפטי לבראשיתי. מצב שבין בירא עמיקתא לאיגרא רמא.
בריאיון שנתן באמצע שנות ה-90, סיפר אולמן שהיו אלה שיעורים שלקח בתחילת שנות ה-60 כסטודנט בבצלאל, אצל מורה בשם ירחמיאל שכטר, אשר סללו לו את הדרך אל מרחב הביניים שאליו הוא שב וחוזר. "שכטר", סיפר אולמן, "נהג לומר שהרווחים בין האותיות לא פחות חשובים מהאותיות עצמן, וזה היה בשבילי התחלה: האין, הנעדר והריק אולי התחילו כבר שם".
החפירה המפורסמת הראשונה התבצעה ב-1972. אולמן כרה בורות תאומים בכפר מסר הערבי ובקיבוץ מצר הסמוך לו, וכיסה את האחד באדמה שנלקחה מרעהו. אחריה הופיעו הרבה עבודות אדמה ויצירות תת קרקעיות נוספות, אולם ישנה אחת מיתולוגית בהרבה מהשאר, והיא כמובן "הספרייה" הברלינאית המפורסמת מ-1995, אנדרטה שיש המחשיבים לעוצמתית ביותר שנעשתה במהלך המאה ה-20.
הספרייה שוהה מתחת לכיכר האופרה שבה העלו סטודנטים ומרצים ב-10 במאי 1933 רבבות ספרים באש. 14 מדפים מותקנים בה בחלל שגודלו כתשעה על תשעה מטרים, ועל אף שהם יכולים להכיל כ-20 אלף ספרים, הם עומדים מיותמים ממילים. הספרייה ריקה, ומוארת בניאון כך שאפשר להשפיל אליה מבט מבעד למדרכה/תקרה המזוגגת מסביב לשעון.
בימים אלה ניתן לראות בירושלים שלושה פסלים של אולמן במסגרת מוזיאלית. שניים, העשויים ברזל ואדמת חמרה אדמדמה - חומרים המשמשים אותו משנות ה-90 - מוצגים במוזיאון על התפר (במסגרת "אדם אדמה", תערוכה חמישית ומרובת אמנים מהשורה הראשונה מהארץ ומחוץ).
יצירה שלישית נמצאת במוזיאון ישראל, כחברה חדשה של קבע בגן הפסלים. שני המוקדים שווים את העלייה לרגל, ולא רק בשביל אולמן: לפני כחודש ציין ה"ניו יורק טיימס" את מוזיאון על התפר כאחד מ-29 אתרים נבחרים ברחבי העולם שישנו את חייכם, כשלצדו, למשל, ארבעה אתרים/ יצירות של הגאון האמריקני ג'יימס טורל (מוגשות כאתר אחד).
בנוגע לגן הפסלים - שמחזיק, אגב, ביצירה של טורל שלא נכנסה לרשימה - מדובר ככל הנראה בדבר הכי קרוב שיש בירושלים לים. במקום חול יש אמנם חצץ, והמזרקה של היכל הספר היא כנראה לא המקום האידאלי לטבול בו, ובכל זאת, יש בגן הזה איזו איכות ששמורה לחופים. אפילו שהמוזיאון נמצא עדיין בעיצומן של עבודות שיפוצים, שיסתיימו, על הנייר, בעוד כשנה, הגן נותר פתוח ושום רעשי בנייה לא יהרסו את האטמוספרה הכמעט מיסטית ששורה עליו.
הפסל של אולמן, בכל אופן, "יום השוויון"
פעמיים בשנה, במועדי השתוות היום והלילה בעונות המעבר, אמור האור שחודר להאיר את הכניסה למסדרון וליצור מעין "שער". מין מפגש של השמיימי עם התחתי, גרמי השמים וקנה המידה האנושי. מפגש כול אולמני, שבו הצופה זכאי למבט מוגבל, חלקי בלבד על היצירה, אבל כזה שבו בזמן פותח אותו למחשבה, הרהור, להדהוד פנימי. תחושה שגם אלפי ספרים בצריף אפור יסרבו לנסח. בתחילת מרץ, מרחק 40 שנה בדיוק מתערוכת היחיד הראשונה של אולמן, התבשרנו על זכייתו בפרס ישראל לפיסול. וקשה לחשוב על מי מבין האמנים שעדיין מסתובבים בינינו שראוי ממנו לכבוד.
"רעידת אדם", קבוצתית , מוזיאון על התפר; "יום השוויון", מוזיאון ישראל
נא להמתין לטעינת התגובות
