בול פגיעה: ליאור נרקיס מכוון גבוה
קליפ עם בלונדה שמדממת אחרי שפגשה פקק שמפניה - זה כל מה שהיה צריך ליאור נרקיס כדי להפוך לקאמבק הלוהט והפארודי של הקיץ. האיש, שעד לפני שנתיים ראה את הקריירה שלו מתרסקת, שוב נותן בכפיים ולא מתכוון לעצור. אל תנסו אפילו, ראיתם מה קרה למי שניסתה
תקציר למי שפספס: וילה אשדודית לא טיפוסית עמוסת בחורות שמשתלטות על כל חלקה טובה באחוזה – הבריכה, הספות, המיטה – חוץ מעל עצמן כמובן. במרכז ניצב לו הסולטן ליאור נרקיס ושר את "מתוקה". יאללה, בלגן. והוא אכן מגיע לקראת סוף הקליפ, בדמות פקק שעם של בקבוק שמפניה, בחורה שותתת דם, מאמצי החייאה של הנרקיס ואמבולנס שמפנה את הפצועה ומאפשר להמשיך בחגיגה ההזויה. הקליפ המתחכם, המפתיע או המזעזע (מחקו את המיותר מבחינתכם) עשה את שלו – תחנות הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט מוצפים בליאור נרקיס. אפשר לקרוא לזה קאמבק.
"מדובר בקליפ פארודי, אולי הייתי צריך לרשום את זה ברולר בהתחלה - 'חבר'ה, לחייך, פארודיה!'", אומר נרקיס. "מה, צריך תמיד להיות רציני כל הזמן ולהצטלם קשוח ליד הב.מ.וו? באתי לצחוק על קליפים, כולל כאלה שעשיתי בעבר כמו 'מילים לאהבה' עם בחורות - אפילו עליי! לצחוק על זה שמצלמים תמיד בחורות בבגדי ים, ושמש וכל זה, בייחוד בהיפ-הופ. פתאום אני שובר את זה עם צחוק וטוויסט. קיבלתי תגובות על הקליפ הזה כמו שלא קיבלתי במשך כל הקריירה שלי. ולאו דווקא תגובות טובות. אפילו מזעזעות".
מה למשל?
"אמרו לי 'הקליפ מזעזע', אבל בפייסבוק כתבו לי מלא 'חה חה חה!'. אנשים לא יכלו לכתוב, רק צחקו מזה. אז יש כל מיני תגובות. מה שחשוב לי זה שארגיש שלם עם הקליפ".
אנחנו עוד נחזור לזה בהמשך, אבל נדמה שעכשיו זה רשמי: תקופת הארטישוק בחייו של נרקיס הגיעה לקצה. היא החלה אחרי האירוויזיון של 2003 והסתיימה לפני כשנה, במהלכה שחרר שני אלבומים כושלים - "חתול רחוב" ו"מילים שלא אמרת", ובין השירים שכבר לא תפסו לבין היומן שהחל להתרוקן נרקיס בעיקר טחן ארטישוקים.
"זו הייתה אחת התקופות הקשות בחיים שלי", הוא מודה. "סליחה, אתקן את זה - זו הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי. תקופה שבה מתפוצצים לך בפרצוף הרבה דברים. אני קורא לה 'תקופת הארטישוק', כי הייתי יושב בבית, מרתיח ארטישוקים, אוכל אותם, וזה מה שעשיתי כל היום. אמנם הייתי הולך
האמת היא שארטישוק הוא באמת ירק עגום למדי, אבל למזלו של נרקיס (33), היום התפריט שלו מורכב ממאכלים אחרים. הרכב שלו כבר לא מפרפר בבוץ של הקריירה אלא נוסע במהירות. נרקיס ומנהליו מצהירים היום על 30 הופעות מדי חודש, מתגאים בקריירה פורחת, וגם למביט מהצד אין ספק שעם העלייה הכללית בכוחו של הז'אנר המזרחי, גם הגרף של נרקיס מראה עלייה נאה. תכף הוא ישחרר את אלבומו ה-12, ובינתיים, כאמור, מככב מתוכו "מתוקה".
לא רבים יודעים, אבל נרקיס היה קיים גם לפני הדואט עם שלומי שבת "לכל אחד יש". אמנם במתכונת אחרת, אבל בכל זאת. בדומה למושיק עפיה ולקובי פרץ, גם הוא החל את דרכו כטינאייג'ר ששר מוזיקת דיכאון טורקית במועדונים נידחים. בדומה אליהם גם הוא הצליח לקבץ סביבו גרעין קשה של מעריצים, אבל מחוץ לסצנת הדיכאון אף אחד לא ממש ספר אותו. "איפה אתה מופיע? אף אחד לא מכיר אותך", אמר לו גיסו בזמן שהוא פוצץ מועדונים.
נרקיס בא ממשפחה מבוססת - אביו הוא סוחר אלומיניום שזכה להצלחה כלכלית גדולה בשנות התשעים - וזה מה שעזר לו לרוץ עם תיק בית הספר לאולפנים בחולון כדי להקליט קאברים לקלאסיקות של חיים משה וישי לוי.
אחרי תקופה של הצלחה מקומית בלבד החל נרקיס לשנות סגנון. הוא שחרר אלבום מחרוזות, "חי לאהבה", שהציג פאזה קלילה יותר שלו, ואחריו בא השיר שיצר את המפץ הגדול - "לכל אחד יש" עם שלומי שבת. "הפכתי להיות עסוק מאוד", הוא מספר.
"התעריפים של ההופעות עלו מאוד, המקומות שבהם הופעתי השתנו לגמרי. פתאום מצאתי את עצמי, בן 23, מופיע מול 4,000 איש בצרפת. בארץ הופענו בכל מקום אפשרי - כולל חתונות, שזה משהו שלא עשיתי לפני כן. הייתי נורא גאה והרגשתי שזו תמורה לכל השנים הקודמות, כי זה לא שבאתי מ'כוכב נולד' וקיבלתי את הכל בן לילה. שתבין, הוצאתי כבר חמישה אלבומים ובכל זאת הייתי אנונימי לגמרי. הכירו חלק מהשירים שלי, אבל לא קישרו אותם לשם ולפרצוף".
עם גלי ההצלחה של "לכל אחד יש" החלה ללפות את נרקיס חרדה חדשה שהתממשה במערכה הבאה: החשש לאבד את כל זה. "חרדתי ממש", הוא מספר בכנות. "שתבין, היה לי להיט שבא רק פעם בכמה שנים - לא רק לזמר, אלא בכלל במדינה. ואז היו דיבורים בתעשייה של 'אחרי חצי שיר הוא יירגע', ובאמת הייתי בלחץ ועשיתי אלבום נוסף - 'זה מהלב'.
משם הגיעו להיטים נוספים: 'דוקטור', 'תגידי' ו'הפצצה הכי יפה', אבל הלחץ המשיך. אני זוכר שישבתי עם המנהל הקודם שלי, יובל ניסני, ועם שרית הפקות, שעושה לי הפקות עד היום. הייתי שפוף ושאלתי אותם 'מה יהיה אם כל זה ייגמר?'. כאילו, איפשהו נהניתי מההצלחה אבל הייתי קצת עצור. באיזה מועדון אמרו לי 'תשמע, האמן ההוא הופיע אצלנו כל ערב. מאז שעלית - מחקת אותו'. אמרתי 'אם אני מחקתי אותו, אז מי אני בכלל? אני נמחק בשניות'".
נרקיס לא נמחק, בטח שלא בשניות, אבל האידיליה נמשכה עד אירוויזיון 2003, שבו השתתף עם השיר "מילים לאהבה", מה שהביא לו 17 נקודות בלבד ואת המקום ה-19. "עד אז כל מה שעשיתי היה הצלחה, ופתאום האירוויזיון היה הדבר היחיד שלא הצלחתי בו", הוא אומר.
"ואת האמת? אחרי התחרות חזרתי הביתה בדיכאון. חזרתי מרוסק. אבל ההופעה עצמה הייתה מתוקתקת - הזמרות לא זייפו, אני לא זייפתי. מרגול אמרה לי אחרי הניקוד 'היית כמו גרזן'. כשאני רואה את הווידיאו אני באמת מרוצה מההופעה, אבל אני פשוט שאפתן ורציתי מקום יותר מכובד. למה לא עשיתי את זה? לא יודע. להתלונן על אנטישמיות זה לא אני. פשוט משהו לא עבד. או שהיו שירים יותר טובים".
אז מיד אחרי האירוויזיון החלה הירידה הדרסטית?
"דווקא הייתי עסוק מאוד, כי עוד לפני האירוויזיון המנהל שלי סגר חצי שנה קדימה הופעות כמעט כל יום. אבל מאותה נקודה הרגשתי שמשהו לא טוב קורה. אני מסתכל מהצד, פאקינג מנסה לעצור את זה - ואי אפשר. אתה ממש רואה מול העיניים את הקריירה שלך דועכת.
אתה רואה שהשירים שהקלטת לאחרונה לא עושים את זה. אתה מגיע למועדונים ורואה שפחות אנשים מגיעים. גם הצפיפות ביומן התחילה לרדת ברגע שנגמרו ההופעות שנסגרו לפני האירוויזיון. בוא נגיד שאם לפני כן היו 20 הופעות בחודש, זה ירד לשש-שבע".
איך ניסית לעצור את זה?
"הקלטתי שירים, עשיתי דברים, אבל זה לוקח זמן. אבל השירים החדשים לא התחברו להופעות, לא התחברו לקהל, לא התחברו אליי. יוצא שאתה רואה את הכל קורס מול העיניים ולא יכול לעשות כלום. אתה בעצם צריך להתכונן לנחיתת האונס הזאת".
גם האנשים סביבך שמו לב שזה מה שהולך לקרות?
"כל הזמן. אמרו לי בפרצוף - משפחה, חברים, כולם - שהקריירה לא במצב טוב ו'מה קורה איתך?'. אני חושב שכל זה התחיל כי נכנסנו לאיזושהי סחרחורת לקראת האירוויזיון, ושמעו את זה גם באלבום 'מילים לאהבה'. רצינו להוציא אלבום ממש לפני התחרות, וזו הייתה תקופה עמוסה מאוד. אולי לא עשינו בחירה נכונה של השירים ואולי לא התעכבנו מספיק. אולי גם לא נתתי מספיק את הנשמה".
וכאילו לא די בכך, דקה וחצי לפני האירוויזיון פורסמה כתבה לא מחמיאה ב"ידיעות אחרונות" על הקשרים העסקיים של נרקיס, כולל חשיפה שבניהולו מעורבים גורמים עברייניים. "למנהל הקודם שלי היו שותפים שהיו ממש בעסק. נתנו כסף, השקיעו", הוא מסביר.
"אחרי שנה הם יצאו מהשותפות ואני המשכתי רק עם יובל. לא היה לי קשר אליהם - זה היה עסק של יובל, ואם הוא החליט להכניס שותפים - זה עניין שלו. אני הייתי רק קבלן משנה עבור החברה שלו. כלומר הוא קנה הופעות שלי ואני הוצאתי לו חשבוניות. זה הכל. הכתבה הייתה מוגזמת, הכי גרועה שהייתה לי בחיים וסתם ניסתה להרוס. כנראה מישהו לא אהב את זה שאני מייצג את ישראל באירוויזיון".
איך הסתדרת מבחינה כלכלית?
"הייתה לי צניחה בהכנסות. התקיימתי מההופעות המעטות שנשארו. בדיוק קניתי בית, אז הייתי צריך את הכסף. היה לי ג'יפ ב.מ.וו שעלה 300 אלף שקל, וירדתי להונדה ב-100 אלף שקל. היא הייתה מצוינת ולקחה אותי לאן שצריך, גרמה לי להעריך יותר את מה שהיה לי קודם. אני חושב שהתקופה הזו עשתה לי טוב בסופו של דבר, למרות שאז ראיתי שחור.
אגב, גם הייתה לי חרדה כזו כשהגעתי למועדונים, שלא יבואו אנשים. ובאמת לא באו אנשים. זו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה, פשוט ככה. הייתי יורד מההופעה ואומר למנהל שלי 'אין, הקהל לא איתי', כי הייתי רגיל להיסטריה. לפני זה הייתה סביבי היסטריה. ישנתי באולפני הרצליה מרוב שעשיתי הרבה טלוויזיה. הופעתי בארה"ב, צרפת, ופתאום הכל נכנס למין ריק. חשבתי שאולי נגמר, שאולי מיציתי".
2007 הייתה שיא השיאים. באמצע השנה התפרקה הזוגיות עם חברתו הקודמת, ובאותו זמן הוא סיים את החוזה עם מנהלו יובל ניסני, שליווה אותו כמעט מתחילת הדרך. את כל הרגשות האלה הוא ניקז ל"סהרורי" - שיר הנושא מתוך אלבומו האחרון, שבו סיפר על הקושי, על חוסר השינה בלילות, על הרצון לטעום שוב מההצלחה שכבר לא הייתה שם. כדי לנסות להיחלץ מהנפילה בקריירה החליט נרקיס לעשות את הכל מחדש, ולא פחות חשוב - לבד.
הוא הקים חברת הפקות, נרקיס הפקות, מינה את הדרבוקיסט שלו יוסי גנגינה למנהלו האישי, החל להיעזר בשירותי יחסי ציבור קבועים ולא תלויי פרויקט (בדומה לשיטה של קובי פרץ) והחשוב מכל - הלחין את "המלכה שלי", שהיה הלהיט הגדול ביותר מתוך "סהרורי".
איך הצלחת להניע מחדש את הקריירה?
"בשתי מילים: הגעתי לאומן. מאומן, מקברו של רבי נחמן, חזרתי בן אדם אחר. אני לא יודע איך להסביר את זה. אחרי שחזרתי שרתי לנייד שלי את הלחן של 'המלכה שלי' ומשם זה התגלגל. חוץ מזה החלטתי באופן מודע להפסיק לכוון לרדיו. העיבוד הראשוני של 'המלכה שלי' כוון לרדיו, ואחרי ששמעתי אותו אמרתי ליעקב למאי, שהפיק מוזיקלית, שזה לא מתאים, שכאן אני רוצה את טול כרם.
למה לעדן בגלל הרדיו? אמרתי לו 'תקשיב, הרדיו לא מעניין אותי, אני רוצה לפנות לקהל. די רדיו, גם ככה לא ממש משמיעים אותי. חלאס, העידן הזה נגמר מבחינתי'. כבר אז הבנתי שדווקא בדיסקים שלי שפחות הצליחו נורא ניסיתי לכוון לרדיו, אבל ראית לאן זה הוביל. שם נפלתי. והיום אני יודע בדיוק מה אני רוצה מעצמי. היום אני מכוון לקהל שלי, לעם, למה שאני אוהב, בלי להתייפייף. מי שרוצה להשמיע - שישמיע. העיקר שעשיתי משהו אמיתי. ועובדה ש'המלכה שלי' קרע בסוף את הרדיו. אחר כך יצא 'אתן לך שנים' - שיר עם לחן ערבי - והפך ללהיט ענק. לא חשבתי 'מה יגידו' ו'נו, זה לחן ערבי'. עובדה שדווקא כשהלכתי עם האמת שלי, זה הצליח".
ואז הגיע "מתוקה". כשאנחנו מדברים על הקליפ נרקיס מפגין ביטחון, אבל דווקא ההזדעקות שלו משדרת שהוא לא סגור על עצמו. למרות שאני מנסה להתקדם, הוא חוזר שוב ושוב על חשיבות הנסיעה לקברו של רבי נחמן מברסלב, מספר על טיסה מתוכננת נוספת לאומן ומעיד: "לדעתי יש לי קשר מיוחד עם הבורא", לא לפני שהוא מעיר "אל תראה אותי ככה עם הקעקועים. אני יודע שזה לא נכון להגיד 'איש באמונתו יחיה', אבל לדעתי יש לי קשר מיוחד עם הבורא יתברך, ועובדה שהקליפ ל'מתוקה' מצליח מאוד".
אני לא בטוח שהבורא יתברך מאוד מרוצה ממנו.
"אני לא דתי, אבל לא עובד בשבת, לא מתפרנס בשבת, ואני מניח תפילין ומתפלל בבוקר, מברך על אוכל. התחזקתי. יש לי קשר מיוחד עם הבורא, אני יודע שהכל ממנו. האם הוא מרוצה מהקליפ? אני יודע שאין מצב. בסדר. אני לא חסיד ואני לא טלית שכולה תכלת. בסופו של דבר אני בעד להיות קונצנזוס ולא חושב שקליפ שלי יגרום לאנשים להתרחק".
אחרי הראיון, כשאנחנו משוטטים יחד ומתכוננים להתפצל, נרקיס מעלה שוב את נושא הקליפ ל"מתוקה", למרות שמבחינתי מיצינו. דקה לפני שאנחנו נפרדים הוא כבר מהרהר בקול: הוא לא יצלם יותר קליפים בעלי אופי מיני בוטה כל כך.
אבל "מתוקה" זה לא הדבר היחיד שטעים לחך של נרקיס לאחרונה. בשבוע שעבר חגגו הוא ובת זוגו הנוכחית שלושה חודשים יחד. "זה כמו שלוש שנים אצלי", הוא אומר. "היחסים שלי היו עד עכשיו יומיים או שלוש שנים. לא היה לי חודשיים. אם תצא מזה חתונה? מה שיזמן לי השם - אקבל באהבה. בכל מקרה, אני מאוד אוהב ילדים. מאוד".
בינתיים נרקיס מסתפק במשפחה המורחבת (הוא בן זקונים למשפחה בת ארבעה ילדים - שתי בנות ושני בנים), ואפילו נעזר בה כדי לקבל החלטות בקריירה. "כל סקיצה חדשה שיש לי - אני מעמיד את כולם, כולל הנכדים, מקטן עד גדול, משמיע ומבקש לשמוע את דעתם".
גם נותנים לך על הראש או שמיד אומרים "מדהים"?
"חופשי נותנים על הראש. ואתה יודע מה? גם כשאומרים לך שזה מדהים, אתה יודע לבד, לפי הטון, אם זה באמת מדהים או לא. זאת לא המילה - זה איך שאומרים אותה".
ואפרופו לתת על הראש, אחת הביקורות כלפי המוזיקה שלך, ובכלל כלפי הז'אנר הים־תיכוני, היא שלא מדובר במוזיקה מורכבת. לרוב היא פופית מדי, שטחית מדי.
כאן נרקיס מתעצבן. "למי אכפת מביקורות? אני שר לעם. מי ששר ומתייפייף ואין לו קהל - יכול לשיר באמבטיה. או שישמיעו אותו באיזשהו פלייליסט. בוא נראה מתי הוא מופיע בכלל".
אבל זו מוזיקה של כפיים, לא משהו שנותן לך חומר למחשבה. זה לא רע, אבל לפעמים צריך לאכול משהו מורכב יותר מפלאפל.
"נכון, יש לי להיטים שירקידו וישמחו את העם. העם הזה צריך לשמוח, העם הזה צריך לרקוד. אני לא פילוסוף, אני לא מנסה להיות פילוסוף. אני לא מנסה להתייפייף יותר מדי".
מה שאני שואל זה אם לא מדגדג לך באצבעות להמציא משהו חדש, להכניס לז'אנר אלמנטים לא צפויים?
"מבחינתי 'אתן לך שנים' הוא יצירת אמנות, חביבי. ובכלל, לא אכפת לי מה חושבים. אני עושה את ליאור נרקיס. וזה אני, ליאור נרקיס. למה לנסות דברים אחרים? העם אוהב אותי. אני אוהב את מה שאני עושה. בפעם האחרונה שניסיתי לשנות - ישבתי בבית. בפעם האחרונה שניסיתי למצוא חן בעיני אנשים כמוך - ישבתי בבית, חמוד".
למה אנשים כמוני? אל תיפגע, אני רק מעמת אותך עם טענה ידועה.
"או.קיי, אני מקבל את זה. אבל אף אחד לא יצליח לגרור אותי שוב למקום של לנסות להתייפייף. ליאור נרקיס זה בכפיים, ליאור נרקיס זה לקפוץ בכל הופעה שלי. ליאור נרקיס זה כולם שרים את כל המילים. והקהל שלי צועק בהופעות! לשמים הוא צועק! ואני צועק איתו, ורוקד איתו, ואנחנו שמחים, והנגנים מאושרים, והכל יופי. אני רק עושה שמח לאנשים, עושה להם טוב בלב.
מצד שני יש לי את 'סהרורי', שיר הנושא מהאלבום הקודם שלי, שיוסי גיספן כתב על בסיס מה שעברתי בשנים האחרונות. הייתי יושב באוטו ובוכה - זו הייתה תקופה ממש רעה בחיים שלי. לכל האלבום הזה יש משמעות, הייתי הכי סהרורי בחיים שלי, ואת זה ביטאתי מכל הלב. אם זו לא אמנות - תגיד לי אתה מה כן".
נא להמתין לטעינת התגובות
