גאווה ראבה: ראיון עם מקס ראבה
הזמר הגרמני מקס ראבה, שנמצא בסיבוב הופעות בישראל, מספר על תחושת השליחות ועל החששות הנלווים. "פחדתי שלשיר מוזיקה גרמנית ייתפס כחוסר טעם", הוא אומר
ראבה, שיופיע גם היום בירושלים ומחר בחיפה, מסביר שהסיכון בסיבוב ההופעות הישראלי היה רב, כיוון ש"ישראל היא מדינה קטנה ובאנו לארבע הופעות. אנחנו תזמורת גדולה של 12 איש, פלוס מטען, פלוס אנשים טכניים, טיסות, נסיעות, מלון, זה הכל מאוד יקר. כשמדובר במדינה קטנה ישנו תמיד חשש שלא יהיה מספיק קהל", הוא אומר.
אבל מן הסתם כשמדובר בישראל הסיכון הוא רב יותר.
"כן. היה לי חשש מסוים בהקשר הזה. חששתי שהשירים לא לגמרי מוכרים פה. אלה שירי ג'אז מגרמניה ומארצות הברית של שנות העשרים והשלושים, מושרים בגרמנית ובאנגלית, וכמובן הרוב הוא מוזיקה גרמנית. אפילו שיותר מ-90 אחוז מהשירים נכתבו או הולחנו על ידי מלחינים יהודים, עדיין חששתי שייתכן שלבוא לישראל לשיר מוזיקה כזו ייתפס כמשהו חסר טעם או אפילו פוגעני. כמובן שלא רציתי אפילו לשנייה שייווצר מצב כזה".
רצית לבוא להופיע בישראל זמן רב.
"רציתי והסתקרנתי מאוד מישראל ומהקהל כאן. בכל פעם ששאלו אותי אם אני רוצה להגיע לפה, עניתי שאני לא בטוח שזה רעיון טוב. המוזיקה שלנו גרמנית ואנחנו נראים כל כך גרמנים ומופיעים בלבוש ומחוות גוף וסגנון שכולו מאוד מאוד גרמני. אבל בסוף הסקרנות גברה ואני שמח שבאתי.
"אני תמיד מזכיר בראיונות בגרמניה שחלק גדול מאוד מהמלחינים והכותבים של השירים שלנו היו יהודים שנרדפו על ידי הנאצים. כך שמבחינתי לשיר את השירים הללו ולהקפיד לציין מי כתב אותם ומה ההיסטוריה המדויקת שלהם, זו דרך להבטיח את הנצחתם ואת שימור הזיכרון וההיסטוריה. חשוב לי גם לציין שמדובר פה בחלק מהתרבות הגרמנית, שבמו ידינו הרסנו בזמן המשטר הנאצי. יש פה אפשרות לנסות לשחזר לפחות חלק קטן ממנה. מהסיבות הללו היה לנו מאוד חשוב לבוא לישראל".
סגנון מאוד מאוד גרמני. מקס ראבה
יח''צ
תרבות שלמה
מאז שנות השמונים מופיעים ראבה ותזמורתו בגרמניה ובעולם עם להיטי שנות העשרים והשלושים, כפי שבוצעו בקברטים, בתיאטראות ובקולנוע של גרמניה באותן שנים אבודות של עליזות ואופטימיזם טרום הדיכוי הנאצי. בנונסנס אלגנטי ואיכותי, התואם את התקופה, הוא מחייה את צלילי העבר. לדבריו, הוא עושה זאת עם קריצה ואירוניה עצמית.
"כן, כן", הוא צוחק "גרמנים מצחיקים, יש דבר כזה. יש במופע נימה אירונית מסוימת, כיוון שאנחנו משתמשים
בציפיות של הקהל להופעה גרמנית נוקשה ושוברים אותה בעדינות כדי להשיג הומור. זה גם משתלב עם הטעם הפרטי שלי ש'פחות הוא יותר'. אנחנו לא לוקחים את עצמנו יותר מדי ברצינות, כך שהמופע הוא סוג של מחווה לסגנון ההגשה הישן שלדעתי מתאים לשירים הללו, אבל עם סוג של מודעות עצמית לשוני הגדול בין הסגנון שקיים היום לסגנון של אז. מרגש אותי מאוד שהקהל הישראלי מצא איתנו שפה משותפת, צחק מהבדיחות, התרגש מהשירים וכך הלאה".
הספקת לראות משהו מישראל? היא שונה מציפיותיך?
"לצערי לא הספקתי וגם כנראה לא אספיק, כי אנחנו מופיעים ערב ערב ואז חוזרים. אני מקווה לחזור יום אחד לטיול פרטי. כשנמצאים במסגרת של הופעות עם כל התזמורת זה פשוט זמן יקר מדי לבזבז".
בעת הופעתך בגרמניה, אמר לי בהתרגשות איש מבוגר שראה את ההופעה, שדרך השירים הללו הוא יכול שוב להרשות לעצמו להתגאות בתרבות הגרמנית שלו ולזכור שלא כולה הייתה נאצית.
"זה מרגש גם אותי לשמוע. אני בהחלט חושב שזו הייתה המטרה העיקרית שלנו במופע הזה. השירים הללו, המלחינים הללו, היו חלק מתרבות שלמה, לא רק מוזיקלית ולא רק אמנותית ואפילו לא רק יהודית, שנהרסה על ידי הנאצים. גרמנים לא מרגישים היום בנוח אפילו סתם לשיר בציבור כי זה מיד מזכיר אספות נאציות. הם שדדו מאיתנו כל כך הרבה ואנחנו מנסים במופע הזה להחזיר מעט".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם