פרחחי השכונות: מבוא למקצב הרוקסטדי

מתי נולד הרוקסטדי, ואיך הסקא קשור לזה? מי היו האמנים הבולטים בז'אנר וכיצד האוסף "Let's Do Rocksteady" יכול לסייע בהבנתו? גלית גרינר מגישה מורה נבוכים לרוקד (המבולבל) ברחובות

גלית גרינר | 30/6/2009 17:00

בארבעת העשורים האחרונים המוזיקה הג'מייקנית הוכיחה שוב ושוב את היכולת שלה להמציא את עצמה מחדש. בין אם מדובר בהפקות סקא מחוספסות שהתעצבו עד לאמצע שנות ה- 60' ובין אם בהפקות מודרניות ממוחשבות, מוזיקאים מהאי ביקשו לשקף בצלילים השונים שינוי חברתי ומוזיקלי.

העניים גילו מהר מאוד שמצבם לא השתפר לאחר שג'מייקה קיבלה עצמאות ב- 1962. אל הגטאות בקינגסטון, שכבר היו מוצפים, הגיעו המוני צעירים מהאזורים הכפריים יותר שחיפשו עבודה. הלחץ הגיע לנקודת רתיחה שהובילה לגל אלימות ופשע בעיר. הצלילים הקצביים של הסקא, שהתפתח במלואו עד לאמצע שנות ה-60', החלו להישמע מחוץ לקצב המציאות. סיפור המסגרת הכיל עוד כמה נקודות קטנות אך חשובות שהובילו למעבר לרוקסטדי.

מסקא ועוד רוקסטדי

כל שיר מורכב מתבנית מקצבית קבועה של ארבע תיבות, כאשר בכל תיבה יש ארבעה ביטים, כל פעם בקצב משתנה. תבנית המקצב של הסול והרוקנ'רול, בהם הדגש מושם על הביט השני והרביעי, תמצא ביטוי ייחודי ושונה ברגאיי בשנות ה-60' וה-70'. בשנים הראשונות, לפני שהסגנון התעצב ונקרא רגאיי, תבנית המקצב הייתה שונה, ונקראה "סקא".

הסקא הוא סגנון קצבי ורקיד יותר, שהיה מבוסס על מקצב כפול מזה שהיה במוזיקת הרית'ם אנד בלוז המסורתית (אחד

ו-שניים ו-שלוש- וארבע). נגני הגיטרה והחצוצרה הדגישו כל "ו" (אחד וחצוצרה/ גיטרה, ושניים וחצוצרה גיטרה וכך הלאה), כך שנוצר דגש שונה על הביט השני והרביעי. התוצאה הייתה מקצב מורכב ונדיר, כזה שלא ניתן שלא לרקוד אותו, בהשוואה למוזיקה המערבית הפופולארית של התקופה. הסקא דרש מאמץ פיזי ואנרגיה עצומים ומומחיות ריקוד. כדי לתת לרקדנים לנוח, הדיג'ייס היו מפיגים את הקצב עם קטעים איטיים יותר, שאפשרו לרקדנים To Rock Steady.

גיטרת הפנדר פולשת לג'מייקה

אירוע משמעותי יותר היה הגעתה של גיטרת הפנדר לג'מייקה, שהחליפה עד אמצע שנות ה- 60' את הדאבל באס הסטנדרטי. מאחר ולסקא יש באופן יחסי מרחב ביטוי מצומצם, היה זה בלתי נמנע שיגיע שינוי מהיר שיתפוס טרמפ על המקובלות הפופולארית של הסגנון. וכך, בשנת 66', אחרי שהסקא עשה שמות ברחבות הריקודים, השתנתה המוזיקה הג'מייקנית שוב. קשה לשים את האצבע על מתי בדיוק היה השינוי ומי היה הראשון שניגן רוקסטדי, אך זה קרה מהר מאד.

השינוי בא לידי ביטוי בעיקר בהורדת הקצב, כאשר התוצאה הייתה מקצב פחות אלסטי וקופצני, פחות מכוון ויותר רגוע. הרוקסטדי הוא כמעט ההפך המוחלט של הסקא. הבאס והתוף בסקא שרק הכתיבו את הקצב עברו לחזית, ובגלל שהמקצבים היו איטיים יותר, הבאס בנה מעין מקצב. כלי הנשיפה עברו להיות מלווים ולא מובילים. ומעבר לעובדה שהמוזיקה עברה מעין מהפכה, השינוי השפיע גם על המלל.

רוקדים ברחובות

בעוד שהסקא היה בעיקר אינסטרומנטאלי או שהשירים עסקו בהומור, הרוקסטדי היה מוזיקה ג'מייקנית שפנתה ישירות לצעירי ה"גטו" הג'מייקנים - תור הזהב של הנגנים הגדולים חלף והגיע תורם של הזמרים. הנושא החביב באותה תקופה היה "Rudeboys", אותם "פרחחי-שכונות", והזמרים נחלקו לאלה שנגד "Judge Dread" של Prince Buster ואלו שבעד "Rudie Got Soul" של Dessmond Dekker.

המקצב האיטי אפשר לפרחחים לרקוד תוך כדי "פקיחת עיניים" מפני הכנופיות האויבות. גם שירי אהבה מאד הצליחו באותה תקופה שידועה בתור "תקופת הרודבוי". רוקסטדי הוביל את הסקא לפופולאריות בקרב מפעילי הסאונד סיסטם בג'מייקה, שנהגו להשמיע אלבומים ולהרקיד את הציבור הג'מייקני ברחובות.

מהרוקסטדי ועד לרגאיי

למרות ההצלחה האדירה של הרוקסטדי ולמרות שהוא נתן את הכיוון לרגאיי (הרגאיי המודרני עוד מושפע ממנו) התקופה נמשכה רק שנתיים, ובסוף 1968 המוזיקה השתנתה שוב, והפעם לרגאיי הראשוני. כששנות ה-60 עוד ברקע, המקצב של הסגנון החדש התעבה למה שמזוהה היום כתבנית המקצב הבסיסית של הרגאיי, כזו שמורידה את הדגש מהביט הראשון של כל תיבה, אולי אף מעלימה אותו, עד ליצירת סגנון שנקרא "טיפה אחת" (One Drop), ששם דגש על הביט השני והרביעי, וקול של תופים בביט השלישי.

המילה "רגאיי" מגדירה סוג של פעילות מינית, תרגום במונחים מוזיקליים לפעילות חברתית. מילת סלנג שצעירי ג'מייקה נהגו לצעוק לבחורות העוברות את הרחוב, ומקורה במילה "Streggae". הרגאיי מהיר יותר, אך לא מהיר וקופצני כמו הסקא, והבאס עדיין יצר מקצב שעליו נבנתה שאר המוזיקה. השינוי הנוסף שהגיע עם הרגאיי הוא הופעתם של המפיקים הקטנים - "הגרזנים הקטנים" (Small axes).

עד 1968 שלטו במוזיקה הג'מייקנית שלושה מפיקים: Coxsone Dodd, Duke Reid ו-Prince Buster. מ-1968 החלו לקום מפיקים קטנים, דוגמת Lee Perry , Joe Gibbs ועוד רבים, שניסו בכל כוחם להיכנס לזירת הרגאיי. להקת ה-Upsetters תחת הנחייתו של Lee Perry הגאון היא להקת הנגנים המוצלחת ביותר מהתקופה שממצה את כל מה שהיה טוב במעבר מרוקסטדי לרגאיי.

שנתיים שמהדהדות עד היום

"Let's Do Rocksteady", האוסף הכפול והמופלא מבית היוצר של הלייבל Trojan מכיל לא פחות מ- 54 קטעים. האוסף משכיל למצות את מקצב הרוקסטדי ומצליח לבטא את המגוון הענק מבחינת הטקסטים, השירה והסאונד, כשהוא מציג את האמנים שנשאו את הלפיד בהתפתחויות המאוחרות יותר של הרגאיי. בכך, הוא מאפשר להבין נכון יותר הן את השינוי המוזיקלי שאירע, והן את השינוי החברתי, שינוי שהז'אנר הקודם הפסיק לבטא.

דזמונד דקר - Israelites

האוסף מכיל קטעים חשובים מהתקופה כמו Israelites של דזמונד דקר, שהיה בין הלהיטים הראשונים שפרצו את גבולות ג'מייקה, Train To Skaville של ה- Ethiopians,54- 46 That's My Number של Toots & The Maytals גם מופיע כאן, בגרסתו הראשונית. ניתן למצוא שירים בעלי תודעה חברתית פוליטית דוגמת- Save a Bread או Take It Easy, לצד שירי אהבה מתקתקים כמו Don't Stay Away של Phyllis Dillon או Girl I've Got A Date של Alton Ellis& The Flames.

מומלץ לכל מי שמעוניין להכיר שנתיים חשובות מאוד שמהדהדות עד היום, בשל עצמן ובשל הזרעים המוזיקליים.

***

Let's Do Rocksteady - The Story Of Rocksteady 1966- 1968 / Trojan Records

***

גלית גרינר עורכת ומגישה את התכניות "G פאנק" ו"בוץ" ברדיו קול הקמפוס.