כלות להשגה: נילי טל חזרה אל הכלות מאוקראינה
גלינה ויגאל מנהלים זוגיות ישראלית טיפוסית של אינסוף מריבות קטנות ופיוסים גדולים. ורה צמודה למיטתו של אבינועם המאושפז במצב קשה. רמי ואשתו (הרביעית) לודה חובקים בן. כמעט עשור אחרי שהבמאית נילי טל ליוותה את הגברים הישראלים הנואשים שיצאו לאוקראינה כדי לחזור עם בת זוג צעירה, ענייה ויפה, היא פגשה אותם שוב. לפעמים, גילתה, זה הסתיים באלימות, בריחה ואפילו רצח. ולפעמים, נגד כל הסיכויים, צמחה לה במפתיע שלווה בורגנית
רחוק ממנה, על הספה המרוטה, יגאל מעביר למצב דומם. בסוף הוא חושף שיניים במבוכה. אבל גלינה בכור, 32, יפה ואסרטיבית, רק התחילה לנעוץ בו את מלתעותיה. "וכל שנה המיני שלהן נהיה יותר קצר, נכון?", היא מודיעה. "בסוף זה נהיה חוטיני, לא, יגאל?".
במילים אחרות: אם המבחן להתערות אורגנית בחברה הישראלית הוא להתקוטט כזוג מקומי, הבכורים עוברים אותו בהצטיינות, פלוס בונוס על חמיצות מחד (גלינה), קהות חושים מאידך (יגאל), ונטייה לפורנו מריבות מול זרים מוחלטים. ובזירת הגלדיאטורים הזאת גלינה היא המלכה היחידה: "נו, למה אתה לא אומר את האמת, למה אתה אוהב לנסוע עם החברים שלך לחרסון?", היא לא מוותרת.
יגאל: "אה...זה מקום מעולה לחופש. יש לי חברים, הולכים לשמה, יש שם רוגע, מים, שקט. אני למשל משוגע על הצבע הירוק שם".
גלינה: "צבע ירוק? מיני. מיני".
מה, את חושבת שהוא בוגד בך?
יגאל: "די, גלינה".
גלינה: "לא. אני דווקא צוחקת איתו: אולי תמצא מישהי אחרת. תתרענן. אז הוא אומר מה פתאום, אני ישן עד 11! דווקא שילך, שיראה איזה בחורות חוצפניות יש שמה. אמרתי לו, לך למישהי שתעשה לך תרגיל, שלא תדע מאיפה זה בא לך".
יגאל: "גלינה, די".
אולי תגדירו לי זוגיות, אם אפשר?
יגאל: "להקים משפחה, לתת עזרה, כבוד. . .".
גלינה : "ממש, כל הכבוד. הוא אומר שאני לא נותנת לו כבוד. אני צריכה להזכיר לך להביא לי פרחים?".
יגאל: "דווקא הבאתי".
גלינה: "מתי? לפני שנתיים? אתה כל הזמן אומר'גלינה תני כבוד לבעל שלך'. אני רוצה לראות בחורה ישראלית שתיתן לך כבוד. ומה המשפחה שלך עושה בשבילי שאני צריכה לבוא אליהם? באמת! וזה שאחותך הביאה לי לחתונה ליפסטיק? זה היה בסדר? כבוד?"
יגאל : "היא שילמה על הלהקה! והביאה מתנות לכל המשפחה שלך! "
גלינה : "להקה אני הבאתי! "
יגאל : "אבל היא שילמה!"
"אם אתה חושק באישה מלאת כבוד כלפי הגבר שלה, כלות אוקראיניות רותחות הן מה שאתה מחפש. הן יפות, אוהבות, מתחשבות ומתוקות. והן מאמינות שהגבר שלהן מעל הכל. כנסו עכשיו לראות את אנסטסיה, סווטלנה ואולגה, המנויות החדשות והחמות שלנו!!!"
טיפ מתוך המדריך לדייטינג עם כלה רוסייה, באתר dream-marriage.com
המריבה הכל ישראלית בין גלינה ליגאל בכור יכולה לפרנס בכבוד פרק בכל דרמת יחסים בטעם טופו בכיכובו של אבי קושניר, אבל היא גם חושפת נדבך טראגי-קומי אוניברסלי בנישואים: בסופו של יום, מריבות של זוגות ותיקים דומות אחת לשנייה כמו שני זוגות תחתוני חוטיני. אבל במקרה של הבכורים, מדובר במובנים מסוימים בהצלחה: גלינה, אותה איתר יגאל באוקראינה דרך משרד שידוכים ונישא לה בזריזות, סיטואציה שהונצחה בחלקו הראשון של הסרט "כלה מאוקראינה", כבר נשואה לו כמעט תשע שנים.
כיום היא עובדת כגרפיקאית ולומדת עיצוב אתרים באינטרנט. הוא ממשיך לנהוג במונית. הוא מוריד את הזבל ("זה מה שאני עושה בבית. בשאר הזמן? אני עובד. או נח"). היא קונה לו בגדים ("הוא לא יודע להתלבש. כשבאתי לארץ הודעתי לו שאני לא הולכת איתו לשום מקום עם החולצות שלו").
בדירה ספונת העץ ברעננה, מול עיניו ההמומות של הכלב דיק, הם לא מפסיקים לריב ולהתפייס, ולהוסיף קצת מיונז לבורשט, במקום שמנת. ככה זה: החיים הם לא מה שהבטיחו לנו. גלינה התגיירה, ויגאל שומר כשרות. השמנת מתה.
"אנחנו רבים כל הזמן כמו שני ילדים קטנים", היא אומרת. "כל הזמן אנחנו בראש מתחתנים ומתגרשים ומתחתנים, כל פעם מחדש".
את מתחרטת שבאת הנה?
"מה פתאום. בהתחלה נכנסתי לדיכאון עמוק. לא יצאתי מהמיטה. הלכתי לפסיכולוג והוא אמר שאני צריכה לחשוב אופטימי. כמו יגאל. ולקחתי רגיעון, אבל זה רק עשה לי יותר דיכאון. עכשיו כבר לא. לגור שם אין לי שום רצון, אף פעם לא הרגשתי שם שייכת. אני מבסוטה. אחותי ששם עכשיו גם רוצה להתחתן עם ישראלי".
מתי אמרת לו שאת אוהבת אותו? או להפך?
"תפסת אותי. כשאנחנו רבים. מחבק אותי. נותן נשיקה. ואומר 'מוזל'ה (חמודי), את יודעת שאני אוהב אותך'. אבל אין את זה אצלנו ביומיום. עכשיו הכל אפור, יומיומי. אין הפתעות. חתונה זה אחלה, את מתרגשת וחושבת שאת איזה פרינצסה. אולי בפעם השנייה אני לא אתרגש כל כך. החיים האמיתיים זה משכנתה, לימודים, כסף, מריבות. אצל כולם זה ככה, לא?".
בכור היא אחת מגיבורות הטרילוגיה "כלות באוקראינה" של הבמאית נילי טל, שחלקה השלישי, "כלות מאוקראינה - 8 שנים אחרי", ישודר ב-22 ביולי בערוץ "יס דוקו" (לפניו ישודרו שני החלקים הקודמים, שכדאי לראות). אחרי שחלקו הראשון של הסרט חשף את התופעה של גברים ישראלים מבוגרים, רובם מהמעמד הבינוני-נמוך, שמאסו באישה הישראלית (והיא
אם הסרט הראשון עורר לרגעים אי נוחות מוסרית-שלא לומר צרבת - מהבהמיות הקפיטליסטית המפתה אישה יפה וחסרת אמצעים בנסיעה למערב, החלק השלישי כבר מעורר קושיות אחרות. אמנם שדולת הנשים ומרב מיכאלי ייהנו ללעוס ולירוק גם אותו, אבל עובדה: מבין גיבורות הסרט הראשון, שתיים מתחזקות מערכות יחסים ישראליות למהדרין, ולא מתחרטות לרגע.
אחרות חזרו לאוקראינה. מה מוכיחה הזוגיות הכפולה הזו, המשכנעת לא פחות מזוגיות ישראלית? קשה לנסח תזה, אבל אולי האופציה ההיא, שנראתה לפני שמונה שנים סליזית, שלא לומר נצלנית, שלא לומר המיץ של הזבל של כמעט סחר בנשים, יכולה להיראות גם אחרת.
"מה שהוביל אותי בסרטים האלו הוא בעיקר חמלה", אומרת טל. "אבל אם מסתכלים על זה, זה פשוט שידוך, כמו אצל הדתיים. וגם שם יש אהבה לפעמים. יש כאן עסקה משני הצדדים. אני מבינה את המצוקה. אני רואה איך הן חיות, מה מוביל את הבחורות האלו לברוח. ומצד שני, יש כאן גברים שלא מצליחים למצוא אישה.
אין לי בעיה כשמצוקות מתחברות. אף אחד לא כופה את עצמו על השני. אז שדולת הנשים תצעק, אבל זה קשקוש. הנשים האלו בעצם קונות גברים בכסף של הגברים עצמם. הן לא פראייריות: לא אלו שנשארו, ולא אלו שחזרו לאוקראינה. הן פועלות בדרכן, ולא בדרכו של הגבר. עושות מה שהן צריכות לעשות כדי לשרוד. וכולן כאלו. הן יותר חכמות, צעירות, יפות. מהרגע הראשון ברור שידן על העליונה. הן שרירניות באופן נפשי".
את זה את חייבת להסביר, כי יש מי שיצעק שסחר החליפין שמעורב בעסקה הזו הוא סוג של סחר בנשים. ניצול מצוקות. אפילו זנות. הסרט הראשון שלך העלה לא מעט ביקורת.
"אני רואה את זה כאפשרות. לא כניצול. יש איזה בעיה בתרבות שלנו: למה מותר רק לגברים מיליונרים למצוא אישה צעירה ואף אחד לא אומר על זה כלום? לגברים פחות עשירים לא מותר? מה, לא היית הולכת בשביל מיליון דולר? הייתי הולכת, וגם את.
אחת השאלות המרכזיות בתרבות שלנו היא עבור כמה כסף את תלכי. הרבה נשים הלכו בעקבות כסף ונוצרה אהבה. מה הבעיה? שיותר קל לנו להבין כאלה שמתחתנות עם מיליונרים. בשביל אוקראינית, ישראלי שמרוויח 1,500 דולר הוא מלך. וכולם צריכים את העסקה הזו כמו אוויר לנשימה".
התחושה שעולה לגבי חלק מהדמויות בסרט שלך, שנישאו ועזבו אחרי תקופה קצרה, הוא שסקס בשבילן הוא משהו פרגמטי. השגת כרטיס טיסה לישראל. אז לא בכל המקרים מדובר בסחר חליפין של סקס, אבל יש מקרים מסוימים שבהם הפרגמטיות הזו יכולה להיתפס כסוג של זנות.
"זה בסדר בעיניי. יותר טוב שהיו לוקחות אלף דולר לזיון, אבל אין בעיה. הן שורדות, כל אחת בדרכה".
גלינה, לעומת זאת, מגיבה אחרת לכל תזת עסקת החליפין של טל. "אני באתי כי רציתי משפחה, לא כרטיס", היא רושפת. "וכשראיתי את יגאל כל כך התרגשתי, שישר שפכתי על עצמי את הקפה מרוב התרגשות. בהתחלה הוא נראה לי גבר יותר מדי רציני. הוא היה נראה לי קצת מהרחוב, כזה, דיבור שוק, אבל מהר מאוד הבנתי שהוא מבין וסבלני אליי, אולי יותר מדי. אנחנו באמת מתאימים.
אבל כשהגעתי לארץ, הלכתי לאיזה חנות נעליים ואחת אומרת לי, תגידי, בכמה כסף קנינו אותך? שאלתי את בעלי מה זה אומר, והוא אמר לי עזבי. היום, כשאני יודעת את השפה, הייתי עונה לה'גברת, את רוצה שאני אעשה לך תביעת דיבה על הדיבור המלוכלך הזה?'".
לא פחדת שזה לא ילך עם יגאל? לא דיברתם באותה שפה. באת למדינה אחרת. לא היו לזה הרבה סיכויים.
"לא. בהתחלה פחדתי כי ראיתי במשרד שידוכים שכולן לובשות מיני ורק אני עם חצאית ארוכה. אמרתי לאמא, מי יכיר אותי ככה? כולם רוצים לראות רגליים! פחד? לא. יש פתגם ברוסית שאומר 'מי שלא לוקח סיכונים, לא שותה שמפניה'. ואני אוהבת סיכונים".
"שם: טטיאנה. גיל: 25. גובה: 1.77 מטר . משקל: 60 קילו. עיניים: ירוקות. שיער: בלונדיני. חינוך: אוניברסיטה. מקצוע: אחר. ילדים: אין. ספורט: ריקוד, שחייה. קצת עליי: תקשורתית, בטוחה בעצמה, ליברלית, אוהבת ספר, לצייר ואת החיים. מחפשת: גבר עד גיל 35, מחונך ורגיש. יש עדיפות לבוגרי אוניברסיטאות".
הכרטיס של טטיאנה, באתר ההיכרויות: beautifuladies.com
כדי להגיע לרמי, השדכן המיתולוגי של הטרילוגיה של טל, ומי שאחראי לנישואים ולפרידות של גיבורות הסרט ושל רבים אחרים, צריך לעבור בצ'יפסר המכונה "רחוב אלנבי" בתל אביב, לדלג מעל הומלסים, ולפסוע ישירות לתוך משרדו. כלומר, דירתו.
הוא, אשתו הרביעית, לודה, בלונדינית עם שיער עד הישבן, ובנם הטרי והמשותף חולקים מרחב עבודה ודיור זעיר, ומנהלים משם את תמנון השידוכים beautifuladies.com.
רמי, לשעבר מהנדס חשמל, 52, שנשוי בפעם הרביעית (מתוכן התחתן שלוש פעמים עם אוקראיניות ו"התגרשנו, מסיבות שונות") חי שש שנים בחרסון. לפני שלוש שנים חזר לישראל. הוא גם הראשון שנחשף בארץ כשדכן רשמי ליחסים תת קרקעיים בין אוקראינה לישראל.
"אני הייתי הראשון בארץ שהציע כלות מאוקראינה. היום יש הרבה רמאים", הוא מצהיר בממזריות, "כל אחד שחיתנתי פותח משרד, ואנשים נוסעים לבד הרבה, מחפשים בחורות ברחוב. הם לא מבינים שזה לא עובד ככה. בחורה אוקראינית היא לא מישהי שאפשר להתחיל איתה ברחוב".
לדבריו, הוא חיתן, רק בזמן שהותו באוקראינה, יותר מ-120 גברים. "אני בעצמי שכחתי ממה הכל התחיל. נסעתי עם חבר, לבלות. הגענו לחרסון והייתי בהלם. יש שם יופי שבטלוויזיה אתה לא רואה. בחורות יפות ברמה בינלאומית חושבות שהן רק נחמדות. וכמותית יש שם פחות גברים. חוץ מזה, רוב האוקראינים עצלנים בהוודקה. קלטתי שבחורות רוצות להכיר גברים, והתגלגלתי.
"אוקראיניות לא דומות לישראליות: הן נורא תמימות. לא שואלות איזה דירה, או איזה אוטו. אין את הדברים האלה. הן רוצות משפחה, קודם כל. אז אם זה בחור נחמד, הוא יכול לתפוס שם מלכת יופי. נורא חשוב להן האופי".
מה השתנה בביזנס הזה מאז?
"פעם הכל היה יותר בגדול. בנות רצו לצאת משם. היום המצב אחר. אף אחד לא רוצה לעזוב את המדינה שלו. אז זה היה כמו מודה כזו. התלהבו, חוץ לארץ. אחרי המשטר הקומוניסטי. היום בחורות לא מעניין אותן לצאת, מעניין אותן גברים. אז היינו שמים מודעה בעיתון היו באות 50 בחורות. היום באה אחת, חוץ מזה, שמה שרואים על הארץ זה מלחמה, פיגועים, שאנחנו מדינה מובילה בסחר בנשים".
כמה פעמים בשנה אתה לוקח לשם קבוצות?
"אנחנו כבר לא נוסעים כמו פעם. עושים וידאו צ'טים. פעם היינו נוסעים, מראים תמונות, היום יש אינטרנט. יש המון פגישות סרק, לא רוצים לבזבז את הזמן. זה מניסיון. עדיף להתחיל את התהליך מכאן. רק כשגבר מוכן הוא נוסע. גבר ממוצע מתחיל לדבר עם 10-15 בנות ומסנן לשתיים-שלוש שרוצות אותו והוא רוצה אותן. זה תהליך שלוקח חודשיים-שלושה. גם בתחום הזה יש רמאות, גם באתרים האמריקאים הגדולים: מראים תמונות של בנות שלא קיימות, או עושים להן פוטושופ. וברוב האתרים מי שעונה בצ'טים זה לא הבנות בתמונה אלא כאלו שמדברות אנגלית בתשלום".
שמע, זה לא סחר בנשים, אבל יש לזה ריח לא נעים, גם אם חוקי. חוץ מזה, איך אפשר לגלות פוטנציאל להתאהבות דרך צ'אט?
"מה מה סחר? היא מקבלת כסף? זה לא העניין. ומי אמר שיש התאהבות? יש התחלה של קשר. זה בא עם הזמן. ההיכרות היא התחלתית. אני לא מאמין שלחיות יחד מאהבה. כמה מתגרשים כאן? 30 אחוז? וכולם חיו יחד לפני החתונה? אני מאמין שאת תכירי את בעלך בחמש דקות ותחיי איתו כל החיים".
ובכמה מהמקרים הנישואים מצליחים?
"לדעתי כולם יכלו להצליח. חיתנתי הרבה זוגות שעדיין יחד. אבל אנשים פוחדים לדבר, עדיין לא רוצים להגיד שהם מצאו כלה באוקראינה, בטח שלא במשרד שידוכים. כי בתחום הזה אין מוניטין. באחוז הזוגות שנפב רדו אני יכול להאשים רק את הגברים. בחורה עוזבת הכל, בית, עבודה, בלי שפה, באה לארץ. זה קשה.
אז היתה בחורה שהכניסו אותה לבית חולים, קיבלה מכות מהבעל. או שלא הסתדרו בגלל שהוא היה קמצן פנאט. והיו לי מקרים שעזרתי לבנות. גבר לא נתן לה לצאת מהבית, איים עליה, לא נתן לה אוכל, כסף, לקחתי אותה למשטרה. לא היה לנו מקרה שבחורה רימתה גבר. אני מתאר שיש בנות שעושות את זה. היו לי מקרים של גבר שהתחתן וקלקל אותה".
מה קרה לגבר הישראלי בשמונה השנים האחרונות?
"פעם באו אנשים יותר רציניים. עדיין יש על הכיפאק, אבל באים גם מוזרים. בא מישהו בן 60, חושב שהוא דוגמן צמרת ורוצה בת 20. לישראלים יש תפיסה קצת מעוותת לגבי עצמם. אמריקאים ואירופים לא חושבים ככה-בן 40 רוצה בת 30, לא אכפת לו שתהיה עם שני ילדים. ישראלי בן 40 רוצה בת 20, שתהיה רווקה ומלכת יופי".
טוב , כמה זה יעלה לי כיום?
"יש משרד שלוקח שם, ויש אותנו. סדר גודל של 5,000 דולר . לנו נשאר מזה 50 אחוז לשני המשרדים. בערך אלף דולר לנו. תלו גם אם יש חתונה, או לא. את שואלת אם יש נשים שמחפשות? מה, אישה מבוגרת שמחפשת גבר צעיר? לא היו לי כאלה".
יום אחרי, אני מגיעה לאיכילוב. אבינועם צדוק, 57, בעל בסטה בשוק הכרמל ועוד אחד מגיבורי סרטה של טל, מאושפז שם במצב קשה. אשתו ורה, 33, ואני נפגשות בכניסה למיון. היא אישה מרשימה, יפה באותו אופן סלאבי דשן המתואר בסיפורי עגנון. והיא כבר לא ישנה יומיים. בארץ היא עבדה שנים בבסטה של בעלה בשוק הכרמל ועכשיו היא במשק בית ("השקט נעים לי"), על צווארה ענק זהב, על אצבעה טבעת יהלום, מתחת לעיניה עיגולים שחורים של חוסר שינה.
בתור אישה עם עמוד שדרה מברזל יצוק, ורה מנהלת את חייה בתשע השנים האחרונות בצורה שתעורר פליאה בכל מקומית. היא באמת עושה מה שהיא רוצה, והיא מאוהבת בבעלה, שמבוגר ממנה בלמעלה מ-20 שנה. באחד הרגעים האינב טימיים באמת בסרט, היא צובעת לו את השיער בעדינות אין קץ. מהדברים הקטנים והדוחים האלו, שמראים כמה באמת אתם רוצים לדעת - ולעשות - אחד בשביל השנייה.
לפני כשנה וחודשיים ילדה את אור, אחרי ארבע שנים של טיפולים קשים. "מה אכפת לי שבעלי מבוגר? יש בחיים דברים אחרים. התנהגות, כיף לחיות יחד, כיף לעשות חיים יחד, כיף לקנות מתנה אחד לשני. גיל זה משהו אחר. ולא עוזבים בן אדם בגלל שהוא חולה. אם יש אהבה, יש התנהגות יפה, אז נשארים. אוי", היא פולטת פתאום, "בדיוק רחצתי אותו והחלפתי לו. בכיתי קודם, כי קשה לי לראות איך הוא מחובר ככה לצינורות ולא יכול לתקשר. וקשה לי, אני רגילה שקמים יחד בבוקר, אבל אני חזקה".
גם היא ילידת חרסון, למשפחה מבוססת יחסית. אלו הנישואים השניים שלה. הראשונים, בגיל 17, היו לבחור גרוזיני. "היה לו בעיה עם מאפיה, הוא לקח אצלם כסף לביזנס, והם באו ולקחו את הבית", היא מסבירה. "אז הבנתי שהוא לא בשביל החיים".
הכסף של המשפחה אזל כשאמה חלתה בסרטן. "באוקראינה אין תמיד משככי כאבים, אז קונים מנרקומנים. ויום אחד אין מורפיום. ואמא שלי היתה צריכה זריקה. אז הייתי הולב כת וקונה מנרקומנים. מכרנו המון דברים כדי לקנות לה סמים. כשהיא נפטרה לא היה לנו כסף לפרוסת לחם".
ובשלב ההוא, של המצוקה, את פוגשת את אבינועם?
"תקשיבי לי טוב! אני לא מתחתנת בגלל פספורט או כסף. אני רציתי בית, ורציתי להרגיש שזה הבן אדם שלי, וככה הרגשתי עם אבינועם. זה היה במזל: היתה לי חברה שהיתה אומרת לי 'את בחורה טובה, לא הולכת לדיסקוטקים, למה שלא תפרסמי בז'ורנל תמונות שלך, לשידוכים?'. אמרתי שזה לא מעניין אותי, וזה אנשים שלא שווים את הנעל שלי.
בסוף עשיתי תמונות ושכחתי מזה. אחרי חצי שנה היא מתקשרת ואומרת שרופא מאמריקה רוצה לראות אותך. אבל האמריקאים לבנים כמו חלב, הולכים בלי גרביים. ככה באים לפגישה עם בחורה? בשבילי בחור צריך לבוא עם מכנס אלגנט, חולצה.
"דיברנו. אני לא רציתי. שלום שלום וזהו. ואז יום אחד במקרה התקשרו מהמשרד לשאול למה לא אספתי דואר. זה היה מזל: כמו שיכולה ליפול שקית ומישהו ירים ויתחיל לדבר איתי, ובסוף יתחתן איתי. לא יודעת למה, אבל זה יום שעשיתי פן, התאפרתי. היתה לי הרגשה. אז באתי, ושם היה אבינועם. והמתורגמנית תופסת אותי ביד, ואומרת לו'זו הבחורה שאם תתחתן איתה אתה תהיה מאושר'".
איך הוא נראה לך אז?
"מאוד כהה, לבש חולצה שלא התאימה לו. תראי, לא חשוב לי המראה. אותי יותר מעניין להיכנס בפנים השכל שלו. מה הוא חושב, מדבר, מספר. משם הוא לקח אותי למסעדה, לבוש יפה. מה זה מסודר, נקי, מגולח, ריח טוב. רואים שזה בנאדם, בעל, מחפש אישה, לא סתם. והוא לא מעשן ולא שותה".
על ההתחלה הרגשת שזה זה?
"אני חושבת שמההתחלה התחלתי לאהוב אותו. ההתנהגות שלו אמרה לי הכל. ואיזה כבוד היה לו אליי. יודע לפנק אישה. ואצלנו במשפחה קצת פרימיטיבים, ולא שוכבים עם גבר לפני החתונה. ולא ידעתי מה לעשות. ואז השכנים שלי כולם: מה, אולי שמה אצלו לא עובד בכלל? נו יומיים לפני החתונה נסעתי אליו לישון. ואז בדקתי, ואמרתי לשכנים שהכל בסדר".
וכשאתם מגיעים לארץ?
"באנו הביתה, קיבלתי שוק: בית קר, ריק, ישן. הכל מקולקל. בית שאין אישה. אז הלכנו, קנינו דברים. אבל הוא לא הבין אותי. בחודשים הראשונים היה צועק, מקלל. לא יכולתי לסבול את ההתנהגות גועל נפש הזאת".
ולא ויתרת?
"לא. בהתחלה חשבתי שאני צריכה להיות אישה יותר חכמה מגבר, אחרת אנחנו נתגרש. אמרתי לו בוא נדבר. אני לא רוצה שאתה צועק, מקלל. אין לי כלב, אין לי חתול אין לי חברים. הבאתי לו אוכל לבסטה. חטף עליי ג'ננה. התחיל לצעוק 'זה חרא'. אמרתי לו: 'תשמע אדוני, לא טעים לך? תבשל לבד. לא מתאים לך? בבקשה תקנה לי כרטיס, אני חוזרת לאוקראינה'. ואז התחלנו לדבר. על הסקס, על דברים שלא נעי ?מים לי. התחלנו מחדש. האהבה הגיעה אחרי שהוא הפסיק לריב איתי".
ומאז הכל היה בסדר?
"אנחנו מאוד דומים וטוב לנו יחד, אבל יש הרבה דברים קשים. למשל, שלא נכנסתי להריון. ובאתי לעזור לו בבסטה, בכרמל. זה היה גועל נפש. חמש שנים עזרתי לו שמה. אבל ההתנהגות של הישראלים מגעילה. לא יכולתי יותר עם הרעש, הקללות. בשוק צריך להיות עם פה שחור. אני בחורה אינטליגנטית. בהתחלה, אני לא הייתי מבינה מה אומרים, אבל את רואה גברים, איך הם רוצים להיכנס לתוך התחתונים שלך. פעם מישהו בא ואמר 'מה קרה שאת לא נכנסת להריון, מה, הוא לא מזיין אותך מספיק? הייתי כבר עושה לך עשר ילדים'".
אז מה עשית?
"אמרתי לאבינועם שאני לא רוצה לעבוד יותר בשוק. הגעתי למצב שרציתי להתגרש ממנו. והילדים שלו, ההתנהגות שלהם לא היתה משהו, והדיבורים שלהם על הירושה, שאני רוצה ילד כדי לקחת את הכסף. ואני לבד פה. חוץ מהבעל שלי ובעזרת השם אני רוצה ילדים, מה יש לי? ומה אתם רואים אותי? בתור מטפלת? משרתת? משרתת מקבלת כסף! ומה אתם רוצים, לזרוק אותי לרחוב כמו סמרטוט?
"עכשיו זה אחרת. אבל אז אמרתי לו שאני רוצה לנסוע למשפחה, לנוח. אחרי שלושה חודשים, הרגשתי שהגיע הזמן להתקשר לאבינועם. אמרתי נו, מה קורה איתנו? אז הוא אמר 'מה את רוצה?'. אז אמרתי תקשיב לי טוב: אני רוצה לדעת מה קורה. אז הוא אמר שכבר עשו ממנו צחוק. שגנבתי לו כסף, שיש לי מישהו אחר, שברחתי. אמרתי לו, אני לא רוצה לחזור לשוק. אני רוצה שנמשיך את החיים שלנו אחרת. חזרתי. ונכנסתי להריון, ונולד אור".
ומה עכשיו?
"בעזרת השם, אבינועם יתעורר והכל יהיה בסדר. אני לא יכולה להתחיל יום אם אני לא רואה אותו. זה בעל שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו עושים חיים אחד בשביל השני. ותקשיבי לי טוב: אין דבר כזה אחד בלי השני. אין".
"אם תהית האם בחורות רוסיות צעירות מוכנות באמת לנישואים, ובכן, אין לכך תשובה ברורה. כמה מהן יהיו בוגרות מספיק כדי להיכנס למערכת יחסים מחייבת עם גבר מבוגר. אחרות יתבררו כטעות... מה שנפלא בזה, הוא שתמיד אפשר לנסות שוב".
רגע של גילוי לב ב"המדריך לדייטינג עם כלה רוסייה".
וכמובן שקיים גם הצד השני, הפחות הסקסי, היותר רווח של התופעה: מעבר לוורה ולגלינה,
מקרים רבים של ישראלי-אוקראינית נגמרים רע, במקרה הטוב. במקרה הרע הם נגמרים במוות.
נטאשה, אחת מהגיבורות של טל, היא צעירה אוקראינית יפהפייה ופעורת עיניים, שמגיעה לישראל בסרט הראשון של טל כדי להתחתן עם הלום הקרב מאיר. כשהיתה בת שנה, אביה השתכר ורצח את אמה. בגיל 17 נישאה, עברה התעללות פיזית, ילדה בת והתגרשה. ומנקודת פתיחה כזאת, לא מפתיע לאן התגלגל התסריט של חייה.
"התפלאתי מאוד שמישהו בחר בי. לא האמנתי לזה", היא אומרת במבוכה אז, כולה בת 20, למצלמה. "לכן הלכתי וחשבתי שלא משנה מי זה, העיקר שיבחרו אותי. יש לי תינוקת לפרנס ולהבטיח את העתיד שלה". אבל כבר בליל החתונה נטאשה יוצאת לדייט עם גבר אחר.
"מה קיבלתי? זיון עלוב אחד?", מתלונן הבעל הגלמוד בסרט. הוא שוקל להתגרש ממנה בבוקר, אבל מתחרט ומביא אותה לישראל. היא בורחת מביתו תוך שבועות. "איך אפשר להיכנס למיטה עם גבר שאת כמעט לא מכירה?", היא מספרת כיום, אחרי שחזרה לחרסון.
נילי טל: "יום אחד אני מקבלת ממנה טלפון, שהיא ברחה ממנו ושהיא לא יודעת איפה היא. היא נותנת את הטלפון למישהו והוא אומר לי איפה היא. מתברר שהיא ירדה לרחוב, אסף אותה נהג מונית גרוזיני והיא היתה איתו ארבעה ימים. אני מתקשרת אליו, ואומרת לו תביא את הבגדים שלה. הוא מביא אותם, ואז היא ישנה אצלי חודשיים בסלון. ואני מוצאת לה עבודה, והיא מרוויחה כסף. מוצאת דירה, מתאהבת באליק, שעבד בסופר שלידי. הם מאושרים".
בסרט רואים את נטאשה, גרסת 2009, אישה עוצרת נשימה, עומדת בכניסה לביתה הנוכחי בחרסון בין הרי אשפה. היא גרה בדיר חזירים שהוסב לבית, נשואה לאליק ומגדלת את שני ילדיה.
"מאוד רציתי להישאר בארץ", היא אומרת בסרט, "אבל מאיר הגיש תלונה ואני חייבת לעזוב או שיסגירו אותי למשטרה. לא גנבתי לו גרוש. אז עזבתי ב-20 בינואר 2001, ואני עדיין מתגעגעת לים של תל אביב. אני לא מצטערת על כלום, גם אם עשיתי טעויות. אני מסתכלת על הבן שלי, ולא מבינה היום איך השארתי את הילדה כאן שנה וחצי", היא בוכה.
סיפור נוסף, העולה מסרטה של טל הוא זה של יוליה זכארוב, שמבליחה לרגע במהלך הסרט הראשון של טל. זכארוב, עוד בחורה יפה מדי, מודיעה שם, בשמלת מיני שחורה, ש"הגברים באוקראינה לא טובים, אין פה גברים טובים", כמו נבואה איומה שתגשים את עצמה בהמשך. היא נישאת בת 20, אחרי שבוע וחצי של היכרות לצעיר מרחובות. בחתונה, המתועדת בסרט, הוא מסתלבט למצלמה על הכלה ש"היא מבינה קצת עברית, קצת נמוכה, קצת מכוערת". הכלה לא מגיבה.
לשניים נולד בן. ומשם, קצת קשה להבין בראשומון מה קרה, איך ומתי. מה שבטוח הוא שהנישואים התפרקו, הילד נשאר בישראל וזכארוב חזרה לחרסון. עובדה נוספת: שנתיים אחרי שחזרה לאוקראינה אחרי פירוק נישואיה, עברה זכארוב לגור עם צעיר מקומי. יום אחד, בן הזוג שמע אותה משוחחת באנגלית בטלפון סלולרי, הניח שמדובר באקס הישראלי-ושבר את מפרקתה. אמ?ה מצאה את גופתה כמה ימים אחר כך. החשוד ברצח שוחרר, איכשהו.
נו, ורה, אז מה המסקנות מכל הסיפור הזה?
ורה: "על זוגיות צריך לעבוד. לדבר, אני לא כמו הישראליות האלה, שאומרות 'בעיטה בתחת ושילך לעזאזל'. אנשים בארץ לא מחפשים פתרון. לכן מתגרשים. רומנטיקה? זה לקרוא עיתון, להיות יחד, לראות סרט דוקומנטרי. רק שאבינועם יבריא, בעזרת השם".
גלינה: "קשה להיות רומנטיים בנישואים. רומנטיקה לא כל כך נשארת אם הרבה זמן חיים יחד. הכל יודעים אחד על השני. יש דברים שכבר שמונה שנים הוא מבטיח: שיפוץ בבית, לנסוע. ליגאל טוב ככה. אבל אני רוצה להתקדם. הנה עוד מעט יום הנישואים, והוא לא זוכר. הוא אף פעם לא זוכר. אבל עכשיו אני נורא רוצה ילד. להביא ילד לעולם. לפתוח חברה משלי. ילד זה לא הולך טוב עם קריירה, אבל לא נראה לי שזה יפריע לי. יש לי כלב, אני יכולה גם ילד, לא?".
נא להמתין לטעינת התגובות
