נוורלנד: 15 שנים לששטוס
תוך כמה שנים הם יישבו עם נרגילות בבוםבמלה ויאבדו את בתוליהם בסיטונות. אבל רגע. הם עדיין ילדים. ועכשיו הם ב"ששטוס", עושים מה שילדים עושים: מתלהבים, צורחים, בוכים. ניצני הפורענות כבר כאן, אבל ב"ששטוס" יודעים להפוך אדרנלין לזהב. תוכנית הילדים הישראלית המצליחה של כל הזמנים חוגגת 15 שנה בגמר מפואר. ביקור תזזיתי מאחורי הקלעים
15 מחזורים של ילדים כבר עברו את מה שהילדים האלה עוברים. זהו הגמר ה־15 של תוכנית הילדים "ששטוס", וכל שנה הבאזז שמלווה את התוכנית רק גדל. אין עוד תוכנית ילדים ישראלית שהצליחה להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים. בתוכנית הראשונה היו יעל אבקסיס ותרנגולת ענק (מפלסטיק לא ממוחזר של שנות התשעים) שמטילה ביצה שהילדים היו צריכים לקלוע לסל; אחר כך זה התפתח למירב פלדמן ומתקן מיני-בנג'י, שבו הילדים קשורים וקופצים באוויר כדי לקלוע כמה שיותר כדורים לתוך צינור. השנה גם נוספת חגיגת 20 שנה לערוץ הילדים, מה שגורם לי להצטער על כך שבזמני ראיתי רק ערוץ 1.
הילדים שיושבים לידי משתוקקים עד דמעות להיכנס לאולפן אבל השומר לא מרשה. עכשיו 12:00, ורק ב-15:00 יתחילו הצילומים. בינתיים הוא מציע להם לשחק בכדור אבל לא איתו. מחוץ לאולפן, במסדרון, עומדים כמה ילדים מקבוצת הירוקים ומסתכלים בסקרנות על האדומים עד שהשומר מעיף אותם משם. ילדה שנראית בת 15 ניגשת אליו כל כמה דקות לשאול מה השעה, וירין, ילדון יפה ועליז, מגלה לי שהוא לא מאמין שהוא הגיע לגמר והוא כל כך רוצה לנצח. "אני מאוד מתרגש", אומר ירין, וילדונת שרואה אותו מדבר איתי באה לשאול אם אני אחות של סאבלימינל.
ב-14:00 יוצאת המפיקה ומעמידה את הילדים בטור - משימה שנשמעת פשוטה אבל אורכת כ-10 דקות מייגעות גם אחרי שהשומר נחלץ לעזרה. "רק אני מדברת עכשיו", היא אומרת.
"נמרוד ואורן! שאני אפריד ביניכם?". נמרוד ואורן צוחקים. עכשיו עומדים להקליט את משימת המתח, והמפיקה מסבירה לילדים שכשיקרינו אותה בשידור
אני מתחילה לתהות כמה מהפרקים של "הישרדות" צולמו באולפן עם ים ברקע וקוקוסים שהובאו משופרסל דיל, אבל הילדים דווקא מתלהבים מהרעיון ומוחאים כפיים. מצד שני, הם מחאו כפיים לכל מה שהמפיקה אמרה, כולל המשפט "יש סיכוי שלא תנצחו היום".
האולפן נראה קטן יותר במציאות. כנראה טלוויזיה באמת משמינה. מירב פלדמן רזה יותר ובלונדינית יותר, טל מוסרי נראה בן 20 גם מקרוב וקובי מחט מעורר רצון עז לצבוט אותו בלחי. כולם עליזים ומחייכים, כי כאן זה ערוץ הילדים! הצמידים של טל משתקשקים בשובבות וכששלושתם יושבים בחדר מנחים נורא מתחשק להכניס לדי.וי.די את הסרט "צלילי המוזיקה" ולהביא פופקורן בטעם חמאה.
מהר מאוד לא כיף יותר. השאלה "האם מנחה זה לא סוג של גננת?" שנשאלת על ידי בתמימות מכניסה לדי.וי.די את "המנסרים מטקסס" ומביאה פשטידת תרד. מחט ממהר להבהיר שאין שום קשר. מבחינתו, התפקיד הוא על המסך בלבד.
אתה לא שומר על קשר עם הילדים אחרי התוכנית?
"לא. עושים את העבודה והולכים הביתה. אנחנו לא בייביסיטר. אבל אם ילדים שולחים לי מכתבים ומיילים אני עונה להם. וגם אם מתקשרים אליי אנחנו משוחחים בטלפון. אה, וגם אם ניגשים אליי ילדים ברחוב אני מדבר איתם".
לאט לאט מתבררת האמת המרה: חייו של קובי מחט מורכבים ממענה למאות טלפונים, מיילים ועצירות ברחוב לחתום למעריצים.
זאת אומרת שאתה כן שומר על קשר עם ילדים אחרי התוכנית.
"כן... יכול להיות. אבל זה לא כמו גננת! חוץ ממה שציינתי אין שום קשר. אה, וחוץ מנ'".
לנ', מתברר, יש חיים לא פשוטים והיא מלווה את קובי כבר כמה שנים ומגיעה להרבה תוכניות שלו. דקה לפני תחילת התוכנית הוא ניגש אליה ושואל אם נתנו לה להיכנס מיד או עשו לה בעיות. "אמרת שאת אחותי?", הוא רוצה לדעת, "תגידי שאת אחותי אם עושים לך בעיות. או אחיינית שלי. יש לי כמה אחיינים מתחלפים".
לא רק מחט מסתייג מהדימוי של גננת. גם מוסרי לא אוהב את ההגדרה הזאת. הוא נהיה רציני ומדבר בקול נמוך ושונה מטל העליז והשובב באולפן. הנה, גם למנחים יש צדדים אפלים יותר, למרות שמוסרי מצליח להחזיק בשלו כשלוש דקות בלבד עד שהוא מתרכך ומחייך ואומר שהוא מעדיף את ההגדרה "אח גדול" יותר מאשר גננת, כי גננת היא לגילים צעירים יותר והערוץ מיועד לבני 6 ומעלה. ההסבר לא משכנע במיוחד, אבל למי אכפת מההסבר כשטל מוסרי יושב לידו ומחייך את חיוכו המקסים והממזרי.
איך אתה מסביר את ההצלחה המטורפת של "ששטוס"?
"תדעי לך שהייתי מכניס את 'ששטוס' לתוכנית הלימודים של משרד החינוך, כי היא לא רק תוכנית מוצלחת, היא גם חינוכית. אם היית רואה מה זה עושה לגיבוש של כיתה, זה מדהים. הם יוצאים מפה הכי מאוחדים והכי מגובשים. התוכנית מלמדת אותם דמוקרטיה, הם בוחרים את הילד שירצו שיהיה קפטן, הם אלה שקובעים מי ייבחר.
גיורא (חמיצר, יוצר התוכנית - צ"ב) עלה פה על נוסחה מיוחדת שמצליחה כבר 15 שנה וסוחפת את הקהל. כל שנה נרשמות אלפי כיתות מכל הארץ לתוכנית והיא גם תורמת לגיבוש עם המורה. היא לא המורה המעצבנת שמלמדת אותם חשבון והיסטוריה, היא מתמודדת איתם ורוצה לנצח".
מאוחר יותר יתעצבנו התלמידים על המורה שלהם שלא הגיעה למתג ויכלו בה את זעמם, אבל אותי בינתיים מעניין יותר החדרון הקטנטן שמלא בכלובים חשודים עם פרוקי רגליים וחיות צמריריות מהסוג הפחות נעים. אני פונה אל מחט בתקווה לשמוע פרטים מזוויעים.
מה הכי מפחיד בחדר החושך?
"הכל מפחיד. בעיקר העובדה שחשוך ואתה לא רואה כלום. אבל למרות החיות והעכבישים בכלובים רוב הילדים מפחדים בעיקר מהמים. מפחיד אותם ההבדל במרקמים. אפשר לראות בתוכנית שילדים שמכניסים את היד לקופסה עם מים מתחילים לצרוח. אותי היו מפחידים ג'וקים. אני רואה ג'וק ומסוגל למכור את הדירה. אני מצליף עליהם מרחוק עם נעל וחברה שלי אוספת את הגווייה".
פלדמן נכנסת לחדר אחרי שסיימה להנחות את משימת המתח, שבה נאלצו הילדים הנבחרים להיתלות על מתח לכמה שיותר זמן. "מי ניצח?", שואל קובי. "הירוקים", היא עונה. מתברר לי שהירוקים בכיתה ו' והאדומים בכיתה ד', כולל שתי בנות ה-15 שהתחילו עם השומר.
למרות שנראה די ברור שהירוקים הם אלה שינצחו היום, מוסרי מספר על כיתה ד' שהצליחה לנצח, ככה שיש הפתעות. "איך אתה עם ילדים באופן כללי?", אני שואלת את מוסרי, שמספר לי שכשהגיע לאודשנים לערוץ הילדים ושאלו אותו אם הוא אוהב ילדים, הוא אמר שהוא לא יודע.
"הייתי בן 21, אחרי צבא. והתשובה לשאלה הזאת לא קפצה לי מיד לראש. הכנות שלי שבתה אותם כנראה, והם קיבלו אותי. כולם חושבים שהמנחה הוא זה שמחליט מתי לעזוב. לא תמיד זה ככה. לילדים יש גם חלק נכבד בעניין. אם הם רואים מנחה שמסוגל להתחבר אליהם ולדבר איתם כשווים הם יעדיפו אותו על פני מנחה שמסתגר לו במגדל השן ומתייחס לעצמו כסלב".
והם לא מציקים לך?
"מציקים היא לא מילה נכונה", עונה מחט במקומו. "יש גם מבוגרים שמציקים. כל עוד שומרים על הגבולות הכל בסדר".
הדלת נפתחת שוב וסנדוויץ' ענקי שמחזיק מפיקה ביד נכנס לחדר. מחט מכריז שהוא רעב ("הוא תמיד רעב", אומרת המפיקה) ומוסרי חומק מבעד לדלת הפתוחה אל המסדרון, שם נשמעים אלפי קולות של ילדים שצורחים ומוחאים כפיים ושרים ומצלמים עם האייפונים שלהם את סאבלימינל, שהגיע להופעת אורח. אני יושבת על קופסה הפוכה בקצה האולפן וצופה בחזרות עד שהצלם מעיף אותי משם.
בחדר המנחים יושב מחט השבע. הוא מספר לי שהשנה ייסעו שני מנחים אחרים לטיול בחו"ל ושהוא כבר היה במספר לא מבוטל של טיולים עם כיתות שניצחו. "לא היה מזיק לי טיול", הוא אומר וחושף זרועות שריריות ושזופות, "תראי, אני שזוף רק עד השרוול של החולצה. זה מה שהספקתי להשתזף מהאופנוע". ללא ספק, קשים הם חייו של מנחה בערוץ הילדים השזוף רק עד מחצית זרועותיו. מחט כבר הספיק להיות בשבע ארצות, בהן תאילנד ("הוא גנב לי את תאילנד", מסביר מוסרי) וארה"ב.
לא קשה לך להסתובב ימים שלמים עם עדת ילדים שמעריצה אותך?
"יש דיסטנס בין המנחים לילדים. הם מבינים שאני צריך את הספייס שלי ולא באים לדבר איתי כל הזמן. באוטובוס יש מקום מיוחד שהמנחה יושב בו וצריך לעבור שתי מפיקות כדי להגיע אליו. הילדים מכבדים את המרחק ובמהלך הטיול מתרגלים לעובדה שהמנחה איתם.
בכלל, בהתחלה הילדים נורא מתרגשים מהמנחים שאיתם ומהמצלמה שמצלמת קטעים לסרט על הטיול שיוקרן בטלוויזיה, אבל מהר מאוד הם שוכחים ממנה. היה איזה לילה שישנתי באוהל ופתאום התעוררתי מצחקוקים של שתי בנות שבאו לראות אותי ישן".
אני מקווה שישנת לבוש.
"אני תמיד ישן לבוש".
המפיקה דופקת על הדלת ומזכירה שיש עוד רבע שעה עד התוכנית. החדר מתחיל להתמלא אנשים שמתויגים אצלי כ"מפיקים", למרות שיש סיכוי גדול שלפחות אחד מהם הוא המנקה. פתאום פלדמן מתיישבת לידי על הספה. יש לה עיניים ענקיות והיא מצחקקת הרבה. כולה בובה בלונדינית מתוקה וקטנטנה והיא מספרת שזו לה השנה הראשונה להנחיה ושמזמן לא היו מנחות ממין נקבה ל"ששטוס".
שוביניזם?
"פשוט לא יצא", עונה פלדמן בעיניים ענקיות, "ואני מאוד מתרגשת להנחות את הגמר השנה. אני נחשבת לשטותניקית שבין החבר'ה". "לא קובי?", אני שואלת בהפתעה. "גם", צוחקת פלדמן באותן עיניים ענקיות, "אבל גם אני". לפני שאני מספיקה להוציא עוד משפט נכנסת המפיקה וגוזלת אותה ממני כגזול בובה מידי תינוקת. ההכנות האחרונות לפני השידור נשלמות, והילדים מוכנסים לאולפן. מצד ימין ילדי כיתה ד' הקטנים והתמימים ומצד שמאל הילדים הענקיים והירוקים מכיתה ו'.
מחט מתרוצץ בין הילדים ומזהיר אותם לא לחטט באף כי רואים הכל במצלמה. הוא לוחץ ידיים, מחבק וצוחק ואלמלא גובהו, חולצתו האפורה, שריריו, זיפיו, קולו הגברי, שערו המכסיף והמיקרופון שהוא אוחז בידו היה אפשר לחשוב שהוא אחד ממתמודדי כיתה ו' או ג'ורג' קלוני.
עם כל משימה שעוברת שבה מנצחים הענקים הירוקים מתחילים פניהם של בני כיתה ד' להתכרכם. בהפסקות הקצרצרות בוכים כמה ילדים בכי חרישי בעוד המנחים מסבירים בגיל (כאן ערוץ הילדים!) מהו השלב הבא. כשנחשפת זהותם של שני המנחים שייסעו עם הכיתה המנצחת (דון לני-גבאי ויפתי) אני רואה כמה פרצופים מבואסים וילדה שלוחשת "רציתי את קובי". בסדר, גם אני, אבל חברה שלו תפסה אותו לִפנֵי.
כשנחשפת המדינה שאליה ישלחו המנצחים, יוון, בבת אחת מתעודדת רוחם של בני כיתה ד'. יוון? בבקשה, שייסעו ליוון. אנחנו בני 10 ואם לא חו"ל שווה, כבר עדיף קניון ארנה. "חשבתי על ארגנטינה", אומרת אחר כך שירן, מהמנצחים, "יוון? לא יודעת, פעם ראשונה שאני טסה אז לא אכפת לי לאן". ארד בן ה־12 דווקא חשב על צרפת אבל הוא בטוח שהוא יצליח ליהנות גם ביוון, לאכול הרבה ציזיקי, לשבור צלחות ולצפות בעזים המהלכות במדרון.
כששני צינורות גדולים משפריצים ניירות לבנים לחלל מתפרצים בבכי קורע לב 80 אחוז מילדי כיתה ד'. "אני לא עומד בזה", אומר קובי ורץ ללטף ולעודד את הילדים. הוא מכנס אותם למעגל ומזכיר להם שהם הכיתה שנבחרה מבין מאות כיתות והם הצליחו לעלות לגמר וזהו כבוד גדול. מוסרי מחבק ילד קטן שבוכה ופלדמן מחזיקה לכמה ילדים את היד כשדוק חשוד בעיניה הענקיות.
כיתה ו' משתוללת משמחה ומפנה את האולפן. אמהות בוכיות של ילדים בני 10 נכנסות ומתקשות לדבר. ירין הקטן כובש את דמעותיו ומתפנה לספר לי שהיה חשוב לו יותר לזכות בתואר של המקום הראשון מאשר בטיול ליוון. "כי זה יוון, וזה איכסה", אני אומרת, "נכון? עדיף טיול בארץ על פני עזים". ירין מסכים איתי והולך לתת יד לאמא שלו ולצאת מהאולפן.
"ככה זה בחיים", אומר לי מוסרי. "שתדעי לך שהרבה שאלו אותי למה מראים בטלוויזיה גם את הילדים שבוכים. וגם אני שאלתי את זה את גיורא. אבל ככה החיים, לא? לא קורה לך שאת משקיעה ומשקיעה ובסוף מתבאסת?", הוא שואל. "כל הזמן", אני מסכימה איתו.
שני צלמים מזרזים את הילדים שנשארו לצאת מהאולפן, שנראה כמשחטת יונים. מישהו מכבה את האורות וילד קטן וג'ינג'י עם חולצת "ששטוס" שגדולה עליו בשלוש מידות גורר את עצמו לכיוון היציאה והולך הביתה לפחד ממפלצות בארון.
נא להמתין לטעינת התגובות
