ביג בן: הקאמבק השולי של דרעי
הפוליטקאי חסר הכריזמה חוזר לבמה, המשכורת של מיקי חיימוביץ', פסקי הדין המשעממים, ההבדל בין שווא לקמץ, ובין ביאליק לאלתרמן. מנחם בן עם תובנות השבוע
אין דבר שמבטא יותר את חידלונה, אפסותה, טמטומה של התקשורת הישראלית מאשר הרטט שבו קיבלה את שיבתו הקרובה של אריה דרעי לזירה הפוליטית, תוך שסימנה אותו כראש ממשלה עתידי, וציינה שכולם מסכימים שמדובר בדמות כריזמטית כביכול, שהאוויר מתמלא "חשמל" בבואה.
איזה חשמל ואיזה נעליים. איזו כריזמה ואיזו שטויות. מדובר בפוליטיקאי פתלתול ומגומגם, שלא הוציא מפיו מחשבה מקורית אחת כל ימיו. משרתו לשעבר של אחד האנשים
צפיתי, למשל, ב"מועצת החכמים", האחרונה בערוץ 10, מרבץ של בינוניות בוטה, חלולה, צעקנית. גדעון לוי, מן הבריונים הבולטים של התוכנית, פשטן דמגוגי, שהמיר מזמן את דתו לדת הפלסטינית, מייחל לשיבתו של דרעי, כי "מאז לכתו הפכה ש"ס למקום של גזענות ולאומנות". והרי אין גזענות מבית מדרשו של עובדיה יוסף שדרעי לא טיפח.
החל בגזענות נגד העובדים הזרים וכלה בגזענות נגד העולים החדשים. אני עוד זוכר איך קונן על שאפשרנו למיליון עולים חדשים מרוסיה לשנות את המפה הדמוגרפית של ישראל לרעת ש"ס. אבל כן, הוא "בעד שלום" ו"בעד ויתורים". לכן מציע טמבל נוסף מ"מועצת החכמים" למנות את דרעי לשגריר השלום למדינות ערב, כי "הוא יודע איך לדבר אל הערבים". אולי באמת כדאי לסגור את ערוץ 10.
בריאיון לערוץ 1 הסבירה מיקי חיימוביץ' בחיישנות, שלא המשכורת שלה ושל "טאלנטים" אחרים הביאה להידרדרות ערוץ 10. כי בינינו, מה זה מאה אלף שקל לחודש (אם להסתמך על התקשורת) לעומת הפסדי המיליונים של הערוץ?
אבל המשכורת של מיקי היא בהחלט חלק נכבד מן הקריסה, אם לא במובן הכספי אז בוודאי במובן המוסרי. אין שום הצדקה לשלם סכומי עתק ל"טאלנטים" (יפה הביע בן כספית את סלידתו מעצם המושג).
אם מקסימום היצירתיות של ערוץ 10 היה לגנוב לערוץ 2 את המגישה הפופולרית ולשלם לה יותר, אז דינו התמוטטות. לכן, בשלב ראשון, עוד לפני שמדברים עם ערוץ 10 על שיקום כלשהו, צריך לחתוך את כל משכורות הטאלנטים למשכורות סבירות לגמרי, כיאה לערוץ בפשיטת רגל.
ומי שלא רוצה, שיילך הביתה. אתם באמת חושבים שקרייניות הרצף למיניהן יעשו את זה פחות טוב ממיקי? אתם באמת חושבים שאין מחוץ למגזר הטאלנטים, טאלנטים זוהרים בהרבה? תנו לי עשר דקות, ואני נותן לכם עשרה שמות.
נכון שאריק גלסנר, מבקר הספרות היוקרתי, הוא עמיתי למוסף זה, ובכל זאת, אני רוצה להפנות תשומת לב לסיפורו המעניין, בחוברת "מסמרים" החדשה, בנושא "ארוטיקה", שבו מספר גלסנר, בחור ישיבה לשעבר, על התפקרותו המסוימת של בן ישיבה מצטיין, שעול התאבדות אביו רובץ על חייו, שאמו קוראת ספרי שירה, שגילה את האוננות (פעם אחת הגיע אפילו לשמונה פעמים ביום! יותר מאהרן שבתאי בשיא משגליו, כזכור), שהתאהב בשלמה ארצי וביהודה פוליקר, שהשכיבה הראשונה בחייו הייתה עם זונה ועוד עניינים חושפים וחשופים מסוג זה. אין לי מושג אם מדובר בטקסט אוטוביוגרפי.
נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש טענה בטון נזפני, ש"הציבור לא קורא פסקי דין". אבל זה הרי משעמם בטירוף, ולפעמים (כמו במקרה השופט דרורי) גם מטופש בטירוף.
מישהו ניסה פעם לקרוא את האדמו"ר המשפטי הראשי אהרון ברק? שעמום זה לא מילה. כתיבה היא מקצוע, ולא ברור למה שופטים בעלי "מזג שיפוטי" חושבים שעל הדרך הם יכולים גם לכתוב טקסטים ארכניים שמישהו ימצא בהם עניין. כתיבה טובה, למותר לציין, דורשת מזג בלתי שיפוטי בעליל.
אנשים שאומרים "פתְרון" (בטענה שזו המילה התקנית) במקום "פתָרון", שהיא כמובן המילה הטבעית. מה זה שייך לחיתון?
לא הייתי סומך על רגישותו המינית של גבר שאומר פתְרון. לעומת זאת, אם אישה אומרת פתְרון אפשר בכל זאת לזיין בכיף את המורתיות המסוימת שלה.
ושוב מלאו כך וכך שנים למותו של המשורר הלאומי, ושוב אנחנו נדרשים לנושא הבעייתי הזה, שיסודו באי הבנה. אי הבנה בשירה בכלל ובמגבלותיו של ביאליק כמשורר וכאדם בפרט (עם כל הכבוד והאהבה אליו), ואי הבנה באלוהיותו של הספר האלוהי שלנו (התנ"ך, כמובן), שביאליק באיזשהו אופן מטשטש את מעמדו כספר הלאומי שלנו, ואי הבנה ביחס לאופן שבו נבנה ומשתמר מעמדו של ביאליק ולנזקים הנובעים ממעמד זה.
די לראות את בחינת הבגרות האחרונה בספרות ולהבין את היקף הנזק: שיריו של ביאליק (יחד עם שירי טשרניחובסקי שהתיישנו ברובם) תופסים שליש (!) מעמודי הבחינה, שליש מכל הספרות העברית והעולמית כולה, שירה וסיפורת ומחזה, לכל דורותיה! אין שום הצדקה למעמד זה בתוכנית הלימודים, שניתן גם לביאליק, ובמידה פחותה גם לטשרניחובסקי.
לביאליק הייתה חשיבות היסטורית עצומה כמשורר וחשיבות עצומה כמפעל תרבותי של איש אחד (בין השאר: כינוס "ספר האגדה", הקמת הוצאת דביר, תרגום "דון קישוט" או מאמר דוגמת "שירתנו הצעירה" שסימן את הדור שאחריו), אבל כמשורר נטו, נכון לעכשיו, יש לביאליק רק מעט שירים טובים באמת.
לא יותר מעשרה שירים, נניח. למשל, "ביום קיץ, יום חום" או "הכניסיני". לעומת זאת, בכל מה שנוגע לשיריו הקאנוניים, הארוכים, המסורבלים, הנמלצים ("מתי מדבר ו"מגילת האש" למשל), ביאליק הוא משורר ליטראטי מאוד, ספרותי מאוד, נמלץ מאוד.
וכן, אני מעדיף בהרבה את "היא יושבה לחלון" על פני "אם יש את נפשך לדעת", שעליו נבחנו תלמידי ישראל בבחינה האחרונה. כי "היא יושבה לחלון ושורקה שיערה/ בעיניכם היא פרוצה ובעיניי היא ברה" הן שורות זמר קלילות, הנושאות עם זאת בשורה אנטי-רבנית עמוקה מאין כמוה, הטובה גם לימינו, מול אווילים חשוכים מסוגו של הרב עובדיה יוסף.
ואילו "אם יש את נפשך לדעת" הוא שיר פרוזאי, פתטי, שכולו שורות עמוסות יושן מליצי מסוג "יהודים בני הגלות, מושכי כובד עולה/ המנשים את עמלם בדף של גמרא בלה". " מנשים" אגב, פירושו "משכיחים", למקרה שלא ידעתם.
תגידו: גם התנ"ך עמוס מילים טעונות פירוש. נכון, אבל ההבדל בין ביאליק לבין התנ"ך הוא כל ההבדל בין זוהר אלוהי, שביאליק היה הראשון לזהות אותו, לבין יצירה אנושית מוגבלת מטבעה. בין מילות טבע תנ"כיות מיד ראשונה לבין מליצה תנ"כית מיד שנייה.
איך אפשר להשוות בין ישעיהו, למשל, גדול המשוררים האלוהיים שהתהלכו אי פעם על כדור הארץ הזה (לעניות דעתי) לבין ביאליק שהיה איש עמוס רחמים עצמיים ("תחת פטיש צרותיי הגדולות"), אינפנטיליות מינית ביחס לנשים ("לילית צוד צדתני" או "עד שבאת, יפהפייה, וברוחך נשפת ונדלחתי") ונטייה מובהקת לדרמטיזציית יתר ליטראטית (מעטים יודעים למשל כי השורה "שמיים, בקשו רחמים עליי" כלל איננה של ביאליק אלא לקוחה מאחד מסיפורי התלמוד).
כל זה איננו אומר שאין מקום לאהוב את ביאליק. גם אני אוהב את ביאליק. מאוד. את ידיעת העברית המפוארת שלו, עומק הצער הלאומי והאנושי שלו, את אהבת הטבע הנפלאה, את ההומור, את החוכמה, את יפי החרוזים (לפעמים), את עוצמת הכעס והמרירות.
אבל באמת שאלתרמן, למשל, עולה עליו בהרבה, מכל בחינה, ובעיקר אין סיבה שביאליק יאפיל על אברהם בן-יצחק, דוד פוגל, יעקב שטיינברג, ז'בוטינסקי (בשירי ציון שלו) ואינספור משוררים חדשים יותר וישנים יותר, שאפילו לא מתחילים ללמד אותם, כי המערכת סתומה בפקקי ביאליק, שעיקר מעמדו נובע מן החיוב שמחייבת המערכת ללמוד אותו ולזכור אותו.
אינני מאמין שיש אפילו איש צעיר אחד שקורא את ביאליק לתומו, כפי שקוראים את רחל, למשל. גם היא משוררת שביאליק מעיב עליה לא בצדק. היא טובה לא פחות ממנו. ומכמה בחינות - אמיתית ממנו. ובוודאי רעננה ממנו - נכון לעכשיו. מי שאיננו מבין את זה, לא מתחיל להבין את כל העניין.
אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ/ כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד
אברהם בן-יצחק (1883-1950) , שפירסם רק 12 שירים בחייו וזכה לתהילה, מעדיף את המסע על ההתברגנות. מתוך "כל השירים" (הקיבוץ המאוחד/ סימן קריאה).
נא להמתין לטעינת התגובות
