ביג בן: בין ירון לרון
"אחד העם 101" מצחיקה בהרבה מ"מועדון לילה", בויכוח בין ירון לונדון לג'ודי שלום ניר מוזס יש צודק אחד, מתגעגעים לרון מיברג ומחמיאים למיקי רוזנטל. מנחם בן עם תובנות השבוע
ראיתי חלקים מ"מועדון לילה". ראיתי חלקים מ"אחד העם 101". ואני צריך לומר שאני מעדיף בהרבה את "אחד העם 101" בגלל הארומה התיאטרלית, הצחוקים טובי הלב והשחקנים הנפלאים (ענת מגן, יעל פוליאקוב, אורי גוטליב, אילן פלד, ארז בן הרוש - שפשוט כיף אמיתי לראות אותן ואותם).
קו המשווה: המדור הספרותי של מנחם בן
"מועדון לילה", לעומת זאת, היא תוכנית רעת לב, מיובשת, מאומצת, עם בדיחות נטולות כל חן משחקי, נוטפות ריח אקטואליה עבש ובנויות על העלבות מהסוג המכוער (אבי נוסבאום: "על כל אמן מחו"ל שמחרים את ישראל צריך לשלוח
צא מכל המועדון הזה ארז, ותתפטר באותה הזדמנות מהחברים הישנים, תתחדש.
חילופי עלבונות היו כזכור השבוע בין ירון לונדון לבין ג'ודי שלום ניר מוזס. הוא גידף איכשהו את מסיבת הבר מצווה מלוקקת ההון והשלטון של משפחת שלום-מוזס והיא ענתה בתגובה שהוא מקנא שלא הוזמן וכי הוא מועסק עדיין ב"ידיעות אחרונות" בגלל רחמים עליו.
ואני חייב להגיד שלבי כמובן עם ירון לונדון. נכון, ג'ודי ניר מוזס ראויה לקנאה אמיתית על הצהלה החברתית המתמדת שלה ועל סוג הקלילות. שרה נתניהו, למשל, לא מסוגלת. גם נילי פריאל לא. ג'ודי כן.
מצד שני, כשג'ודי שואלת "מי זה ירון לונדון?" ומספרת לנו שמעסיקים אותו ב"ידיעות אחרונות" בגלל רחמים היא מזכירה לנו מה עומד כאן מול מה: העמדה התת תרבותית שהיא מייצגת מול האינטלקטואליות המעודנת שמייצג ירון לונדון. ולכן ברור בעד מי אנחנו.
וברור גם מה מעורר כעס עקרוני בכל מסיבות המקושרים והמתחככים של ג'ודי. לא היא עצמה, עם כל חינה העממי, אלא סילבן נטול עמוד השדרה האידאולוגי, זה שהאג'נדה היחידה שלו היא להיות ראש ממשלה בישראל, חס וחלילה. והכל בחסות המסיבות של ג'ודי. זה מה שמגעיל כאן. לכן, כל הכבוד לירון לונדון, שנגמל סוף סוף מפחדנותו רבת השנים, ואמר משהו בהומור מריר וחכם.
אגב, את אייטם הבר מצווה המצוין ראיתי בתוכנית "השבוע עם מיקי רוזנטל". הצירוף של כתבות עזות צבע, נוכחות פרשנית של ירון לונדון וגיא זוהר באולפן ואישיותו המחוספסת אך האמינה של המגיש הלא פחדן - כל אלה עשויות להפוך את התוכנית של רוזנטל לאלטרנטיבה אמיתית ליאיר לפיד המקושר בטבורו ליותר מדי ממסדים וממש לא יכול להרשות לעצמו להשתין בקשת כמו שעושים רוזנטל ורותי יובל. כל הכבוד.
נרי ליבנה נסעה שמונה שעות מניו יורק למדינת מיין למען מוסף "הארץ" כדי לשוחח עם יקירנו ויקיר "מעריב" רון מיברג, כותב מפואר המתחפר כבר שנים אחדות בגולת אמריקה בגלל טינותיו הישראליות. אוקיי.
העניין שעומד על הפרק הוא סרט שעשה מיברג על אדם ברוך שאותו הוא מעריץ בלי גבול בחייו ואחרי מותו. ברוך, מסתבר, גילה בעצם את מיברג ככותב ושימש לו במובנים רבים תחליף אב. כל זה בסדר, מובן, אנושי.
אבל יש בעיה מסוימת. למרות כל ההערצה, שהייתה תמיד חד-כיוונית, מיברג הוא כותב משובח לאין ערוך ממה שהיה אדם ברוך, מנוחתו עדן, שמעודו לא כתב שום דבר בעל ערך, אבל המציא את הסגנון הסגנון האדם ברוכי הבלתי נסבל, עירוב של יהירות, סגירות סנוביסטית ומעט מאד ערך ממשי ותוכן ממשי וחידוש אמיתי כלשהו.
מה עוד שגלש בסופו של דבר לכדי הערצת עובדיה יוסף החשוך הגזעני והפרימיטיבי. אין מביש מזה. מיברג לעומת זאת שופע צבעוניות, כתיבה נפלאה, כנות מדהימה (באדם ברוך לא הייתה טיפת כנות ) והומור משובח. מתגעגעים אליך רון.
ממש כמו גאידמק שחילק קרטיבים לעניים וקיווה לרוץ על גבם לכנסת כך ידידי גיא מרוז, שהתקנא בחברתו לשעבר שלי יחימוביץ', רוצה לרוץ לכנסת על גבם של אותם עניים שהוא מטפל בענייניהם. מעכשיו כל שידור של אורלי וגיא לטובת מגזר עשוק כלשהו יוכל להיחשב כתעמולת בחירות זולה לכנסת. כחלוקת קרטיבים גאידמקיים מסוג אחר. לא נעים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם