משפחה חמה: מצחיק כמה שזה מופרך
לענת גוב יש חוש הומור וחושים מחודדים באבחון סוגיות בתרבות הישראלית ובהווייתנו, אבל "משפחה חמה" מוכיח שלא תמיד יוצא מאלו מחזה של ממש. גם הבימוי של עדנה מזי"א לא סייע
משפחה חמה צילום: יח''צ
אלא שבכך מסתיימים השבחים. מחזה של ממש לא יצא מזה. לכל היותר, פיליטון. אין בכל הסיפור שכתבה התפתחות של ממש מעבר לנקודת המוצא. היא עוסקת בנושא של אחדות המשפחה סביב ליל הסדר, בניצוחה של האם הפולנייה האולטימטיבית. זה, כאמור, מצחיק, אך גם שטחי להפליא.
היא מעלה על הבמה מעין חתך חברתי שמייצגים בני המשפחה המורחבת. טיפוסים סטריאוטיפיים שאפילו אינם תורמים תרומה כלשהי להתפתחות הדרמה, רק הומור וצבע. הגרעין הדרמטי היחיד הוא בעימות שבין הסבתא הפולנייה, בגילומה המצוין של רבקה מיכאלי, לבין בתה המבוגרת, במשחק משכנע ביותר של שרית וינו-אלעד, המבקשת להשתחרר מחובת נוכחותה בליל הסדר הקרוב. גרעין זה, מצוין ככל שהוא, לא יכול להחזיק מחזה שלם וגם הוא מתמסמס בתצוגת ההווי הצוהלת.
גם השחקנים המצוינים אינם יכולים להציל את המצב הדלוח הזה. דוגמה לכך היא שחקן נפלא כמו יוסי גרבר, שמגלם את דמותו של אבי המשפחה שנפטר. גרבר פולט את משפטיו במין נינוחות משועממת, כמי שיודע היטב שתפקידו מיותר. כך גם ניתן לראות את מרבית המשתתפים בתפקידיהם המיותרים: אוהד
שחר, לימור גולדשטיין, דינה סנדרסון, עידו רוזנברג ומיכל בלנקשטיין.
גם הבימוי הענייני של עדנה מזי"א, שהתמקד בהדרכת השחקנים, לא יכול היה להעניק לקומדיה המופרכת הזאת את מה שאין בה. אבל מה? יש מן הסתם להיט שמחזק את אחדות האומה. מצחיק כמה שזה מופרך.
"משפחה חמה", תיאטרון הקאמרי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם