עשרה מי יודע: על הסרט "בני מנשה"
בלב הג'ונגלים ושדות האורז, בפינה הצפון מזרחית של הודו, חיים "בני מנשה" הטוענים שהם צאצאי אחד השבטים האבודים מממלכת ישראל הקדומה. העיתונאי אילן גורן יצא לפגוש אותם עמוס ספקות וחששות - וחזר מוקסם
"משהו הודי כזה עם סלסולים,"? אני מחייך, מנסה למולל את העיסה שהגישו לי במסעדה סינית הממוקמת בעיירה ההודית אייזול שעל גבול בורמה, מנסה גם להסתיר ממנו, איש חובש כיפה, את העובדה שאני יודע שהוא יודע שהאוכל שלי לא כשר.
מתוך ''בני מנשה'' צילום: יח''צ
"מה פתאום סלסולים, אצלי בטלפון רק סריט קדד," הוא זורח, שוכח לרגע את נטייתי להתגלות מולו שוב ושוב כיהודי בינוני מינוס, "אתם לא מכירים בישראל את סריט קדד."?
אז זהו, שלא, פקפקתי לעצמי. מה מצפה ממני בחור מלוכסן עיניים, ששייך לשבט בורמזי-טיבטי וטוען שהוא בן שבט מנשה האבוד? אני אמור להבין משהו? באתי לצפון מזרח הודו מישראל, כדי לצלם סרט על שבטים אבודים. עד כה מצאתי בעיקר מהומת אלוהים. אז לזהות טרוטון מסתורי? הוא בטח חילץ את המוזיקה משרת הודי נידח במיוחד. מה לי ולמוזיקה שלו, מה לי ולו.
ואז הוא לוחץ על "פליי." "כשהלב בוכה רק אלוהים שומע," מתפייטת פתאום שרית חדד מתוך הנייד, "הכאב עולה מתוך הנשמהההה,"... היא נשמעת טיפה צרודה בסלולרי, אבל לגמרי שרית חדד. "עכשיו אתה מזהה,"!? יונתן מרוצה, "אחרי שאעלה לארץ, דבר ראשון אני רוצה ללכת להופעה שלה בישראל. סריט קדד."
הוא נראה לרגע אבוד בחלומות. אני חווה סחרחורת. קלה, אבל עדיין סחרחורת. כבר כמה ימים שאני כאן, בצפון-מזרח התת-יבשת, מופגז על ידי בני מנשה, כפי שהם קוראים לעצמם, בהוכחות להיותם אחיי האבודים.
מתוך "בני מנשה", אוהבים את סריט קדד צילום: יח''צ
רשימת המוצגים כוללת, בין היתר, דגמים קטנים וחמודים של מזבח בסגנון בית המקדש הראשון שסבא של סבא שלהם בנה בלב הג'ונגל לפני מאה שנה. הם מספרים על קיסר סיני רשע, שהיה בעצם כלב, ואכל להם את ספר התורה. הם שרים גרסה משובבת נפש של שירת הים בשני קולות, וגם מפגינים ביצועים מדהימים ללהיטי להקת סקסטה.
בני השבטים קוקי-צ'ין-מיזו, שחיים באזור הזה, מחליפים את הש' בס' - "אני נולדתי לסלום," לפיכך, הוא להיט ענק. כך שאחרי כל שמע ישראל חודר שריון רגשי, מופיע הללויה זוכה דוז פואה. מקום מעורבב.
אם זה המצב, אז סביר לגלות שאת דור המדבר החליף דור הסלולר, אפילו על גבול הודו-בורמה. סביר באותה מידה שיונתן שיושב מולי הוא אחד מבני ישראל שאיבדנו בגלות אשור, לפני 2,700 שנה.
כמו סבא מהשטייטל
מעולם לא נתקלתי במקום כל כך עמוס בחזיונות, פנטזיות, בנות קול מורות דרך, ומלאכים המשמשים כג'י-פי-אס. לפי האגדה, הרוחות שמסתובבות בין הג'ונגלים של הרי מיזורם לשדות האורז של מניפור, תמיד כיוונו את דרכם של בני מנשה. אפשר להתווכח אם האנשים האלו הם יהודים, אבל הם בטוח נודדים. מלאי כיסופים, חסרי מנוחה, מחפשי דרך בלתי נלאים. ממש כמו סבא שלי מהשטייטל הפולני.
מתוך "בני מנשה" צילום: יח''צ
אלפים מבני השבט שחיים כאן זוכרים - כלומר סיפרו להם לפני השינה, או לחשו להם מעל מדורה - איך גלו במאה השמינית לפנה"ס מממלכת ישראל בגלל הכובשים האשורים. אחר כך נדדו מזרחה לערים אגדיות כמו חלח (נמרוד שבצפון עיראק,( דרך חורסאן שהיא אפגניסטן של ימינו, עד טיבט וסין. ובסוף חצו "נהר גדול" בבורמה (כנראה איראוודי) והגיעו להודו.
איפה ההוכחות? בעיירה שבה החייט קובע על חנותו את השלט "דרימלנד," ההוכחה היחידה שיש היא חלומות וחזיונות. גם לג'רמיה נמטה יש פנטזיה. אלא שהיא הפוכה - מהודו לישראל. לפני 15 שנים ראה באישון ליל את המחזה הבא: אל ביתו מגיעים מאות בני שבט מנשה לבושים לבן. "כולם היו מאוד יפים," הוא מדגיש, "הם צללו אל תוך מעיין תת-קרקעי מתחת לבית שלי. מפה המים הזרימו אותם במערבולת גדולה לירושלים."
ג'רמיה מחווה עם האצבע תנועה סיבובית שמזכירה לי, הלום שירי האירוויזיון שאליהם מכורים בני מנשה, את ה"הופה-הולה" של הבטלנים. אפשר להבין מי מכם שיחשוב
שכל זה קרה תחת השפעה. אבל באזור הזה, דווקא בגלל סכנת הסמים המוברחים מבורמה, יש איסור על צריכת אלכוהול. על גראס בכלל אין מה לדבר. החומר היחיד המותר לצריכה הוא אוויר הרים. הוא צלול בצורה חשודה יחסית להודו.
אני גומא חמצן הודי נטול עשן בכמויות, ובכל זאת נשאר לא מפוקס: "ג'רמיה, ההינדים לא שורפים גופות,"? "לא, פה זה הכל מסביב נוצרים, 99 אחוז מהתושבים מאמינים בישו כבר מאה שנה. הכל בגלל המיסיונרים הוולשים והסקוטים שהיו פה. במקרה שלנו, הם לא באמת הצליחו. בשביל זה הקמתי מקווה," הוא מדבר בקול רך, "בשביל שנוכל לזרום עם המים לירושלים. וגם להתגייר בקלות."
אלא שהמקווה לא צמח מעצמו בין הגבעות. היהדות לא הפכה כאן למותג מתחרה לנצרות, רק בכוחות עצמה. ג'רמיה קיבל תרומה לשם הקמת המקווה ממיכאל פרוינד, יו"ר ומייסד ארגון שבי ישראל. פרוינד מטפל בעניין בני המנשה באהבה לא פחותה מזו שהוא רוחש ל"ניו יורק מטס," קבוצת הבייסבול שעליה גדל כילד במנהטן.
וזה אומר לא מעט. הוא משקיע בהם זמן. וכסף. וסבלנות אין קץ. הוא עוזר להם לשפץ בתי כנסת. וגם לבנות חדשים. הוא עוזר להם לעלות לארץ, ודי בטוח שבלעדיו לא היו מגיעים לכאן כמה מאות מהם, אחרי שזכו ב-2003 להגדרה "זרע ישראל" על ידי הרב הראשי שלמה עמאר.
אלא שמיד עם תחילת הגיורים בהודו והעלייה לארץ של חלוצי השבט, התגלעו בעיות. לאחים כהי העור מהודו קראו בישראל "בני מנקה," צעקו להם "פיליפינים" ו"תאילנדים." הם לא. יש לא מעט חוקרים שטוענים שהם ממוצא טיבטי ובורמזי, ויש קומץ שמשוכנע שהם ממוצא ישראלי. אבל הם ממש לא תאילנדים.
מתוך "בני מנשה" צילום: יח''צ
פוליטיקאים מכל הסוגים לא אהבו את מהלך הבאת בני המנשה לארץ, חשדו שזהותם מפוקפקת, ובלמו אותו בעודו באבו. פוליטיקאים משמאל ממש לא השתגעו על כך שהם נחתו בעיקר בקריית ארבע ובית אל, ואפילו זכו להיות מפונים מגוש קטיף בהתנתקות.
היום מקפידים לנתב אותם אל יישובים קצת פחות שנויים במחלוקת, כמו מעלות. גם שם צועקים להם ברחוב שהם פראיירים יותר מעובדים זרים. אולי בגלל שהם עובדים קשה, מחייכים הרבה, מתפללים המון, ומתלוננים מעט מאוד.
יישובים שנראים כמו חיקוי מושלם של התנחלויות לא חסרים באזור הזה של העולם, בין בורמה לבנגלדש. המראה הנגלה למטייל אובד העצות ומוכה הג'ט-לג כולל יידישע מאמא בורמזיות שיוצאות לשדה חבושות שביס. מוזר. אלא שנוער הגבעות המקומי מתנהל בצורה רגועה הרבה יותר מהמקבילה הישראלית, שאולי שוקלת בזמן כתיבת שורות אלה התפשטות עתידית לנחלה המקורית של חצי שבט המנשה. כלומר לעבר הירדן המזרחי.
נינוחים בכל מחיר
לבני המנשה ההודים יש נטייה להיות נינוחים, לפחות כלפי חוץ, כמעט בכל מחיר. ויש מחיר. אורי פלתואל, אחד מגיבורי "אבודים בהודו," הגיע לארץ בלי ההורים שלו. זה קרה רגע לפני שממשלת ישראל לחצה על כפתור ה"פאוז" ועצרה את העלייה.
ככה מצא את עצמו מעין חיל חלוץ, שמחכה לשווא לתגבורת המשפחתית בדמות אבא ואמא, סוג של מסורבי עלייה. הם אלו ששלחו אותו לארץ כדי להגשים חלום משפחתי, ועכשיו בזמן שהוא מחפש את מקומו בישראל, הם שוב אבודים בהודו.
מתוך "בני מנשה" צילום: יח''צ
כשאמא שלו, "החברה הכי טובה שלי," כדבריו, חלתה, הצענו לו להתלוות אליו לביקור אצלה בהודו. הרי חלק גדול מהסיפור שלפנינו הוא המשפחות הקרועות בין שם לבין כאן. נסענו איתו, צילמנו אותו פוגש את אמא בעיר ילדותו, צ'ורצ'נפור. וגם תיעדנו אותו נפרד ממנה, וחוזר לישראל. השבוע הסתבר שזו הייתה הפרידה האחרונה. אמו של אורי נפטרה.
לא ידעתי מה לומר לאורי כדי לנחם אותו. אז אמרתי שאני מצטער מקרב לב ושאני מקווה שיתר משפחתו תוכל לעלות יום אחד. בכלל, אחרי פרק זמן עם בני מנשה מסתבר שהנטייה הישראלית לפסוק בנחרצות, לספק תשובות מן המוכן, לא ממש רלוונטית לגביהם. הם לא תואמי סטיגמות, לא נופלים למשבצות מוכרות.
וכשהם רואים מישהו כמוני, יהודי עם חותמת כשרות למהדרין ועם ידע זעום בהלכות ובמצוות, הם מאוד מתפלאים. "אר יו שור יו אר ג'וס,"? יונתן מנסח את זה בישירות אחרי סיום פרשת הרינגטון, "אתה משוכנע שאתה יהודי."? אני לא משוכנע בכלום עכשיו, חוץ מאשר בדבר אחד - האנשים האלו הם לא פחות יהודים ממני.
הסרט "אבודים בהודו" ישודר הערב בשעה 21:45 בערוץ 10
נא להמתין לטעינת התגובות
