רצה שם סאטירה: "שבוע סוף" לוקחת סיכון נכון
אחרי שספגו ביקורות קוטלות ולא הוכיחו את עצמם מול תוכניות סאטירה ותיקות יותר, יוצרי "שבוע סוף" הוכיחו ביום שישי כי לפעמים צריך פשוט קצת זמן לפרוח וליצור סאטירה אמיצה

בצפייה מתמדת מהצד, כיף להביט בדרך הארוכה שעברה "שבוע סוף", מהתוכניות הראשונות המזעזעות, ועד להווה המבטיח. הרי כך, סיפרו לנו תמיד, התנהלו אגדות טלוויזיה שהיו באמת.
כך אמורים הדברים להתנהל: ההתחלה סוחטת ביקורות נוראיות, הרייטינג צולע אבל הבוסים מאמינים בפורמט, הטאלנטים נלחצים, היוצרים מסתגרים בחדר, עשן מחניק נתלה מהתקרה, זנבות קרים של פיצה, ניירות מקומטים מוטלים מסביב לסל, ואז זה קורה: בינגו, הצלחה, תוכנית ששורדת 30 שנה.
בחזרה למציאות. מהתוכנית של סוף השבוע האחרון, שני מערכונים ממחישים את המרחק שעשתה התוכנית מסתם חיקוי נוראי של "ארץ נהדרת" לתוכנית שלפעמים מעיזה ללכת אפילו יותר רחוק מהמקור.
באחד, היתה התייחסות ישירה למקרה המוות משפעת החזירים שאירע ב"יוספטל" באילת. המערכון פשוט למדי: דמותה הקבועה של המוקר דנית הבלתי ניתנת לשבירה ישבה הפעם בכסא האחות בחדר המיון. אך באומץ ובביטחון עצמי הופר פה אחד מהחוקים הבלתי כתובים בתרבות ה"מה מותר ומה אסור" של ההומור הישראלי: אם היתה טרגדיה ואדם מת לא צוחקים על זה זמן קצר אחרי המקרה, ובטח לא מפנים אצבע מאשימה.
לגבי המערכון השני, אאלץ לכתוב כמה מילים שישמשו כקדם-טוקבק: בפירוש אני לא מחמיא כאן רק "כי הם התחילו להיות שמאלנים ומרחמים על הפלסטינים".
הקטע המדובר עושה שימוש מתוחכם למדי בסדרת האנימציה הנוסטלגית "היה היה", שבזמן האחרון משודרת שוב. הדמויות הקבועות בסדרה, הזקן החכם, הבריון הטיפש ועוזרו הג'ינג'י החנפן ("בוס, בוס!") גויסו, כביכול על ידי נתניהו, כדי לשכתב את ההסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי באור קצת יותר נוח לנו.
למשל, מסתבר שב-1948 הפלשתינים
המערכון מסתיים בהתייחסות לפרסומת הגדר של "סלקום", ובכך משלים המסר את מהלכו: אם מתחילים ככה, מה הפלא שמסיימים ככה. אחד מתחביבי המבקרים היה פעם החיפוש הבלתי נגמר אחר סאטירה, והאכזבה מהיעדרה. הנה, נמצאו סימני נפט ראשונים לקיומה.
שבוע סוף, ערוץ 2