האמת העירומה
חבל שאיש לא הקים ועדת חקירה להסביר איך הופק סרט עלוב כמו "התפשטות". שניצר מאשים בעיקר את אשטון קוצ'ר, שאמור לגלם ג'יגולו חתלתולי אבל יצא לו המשחק הגרוע של השנה
התפשטות מתוך הסרט
מאוחר יותר, כשמתברר כי הוא אינו אלא ג'יגולו הטעון בשנאת נשים מתקדמת, מקבל המתח הבין-מיני המבעבע בתוכו איזושהי משמעות החורגת מעבר לבדיחה.
אלא שהנקודה הכאילו-מעניינת הזו הולכת ומתבזבזת במהירות, וכל שנותר ל"התפשטות" להציע הוא הצגת אשטון קוצ'ר בשלבים שונים של התערטלות. באחת מאותן מסיבות הוליוודיות כופה עצמו קוצ'ר על עורכת דין מבוגרת יחסית (אן הייש), המתגוררת בבית חלומות מאובזר היטב. הוא מתנחל בדירתה ותמורת מגורים, ביגוד אופנתי וכסף לבזבוזים, מעמיד לרשותה את מלוא 17 וחצי הסנטימטרים הקריטיים שלו (בהמשך הסרט היא מטיחה בו שהוא בלופר וכי מדובר, לא עלינו, ב-15 בלבד), שאותם היא מתאימה לצרכיה באמצעות ניתוח להצרת הנרתיק.
עוד אלה חוגגים במיטה, במטבח,
בשירותים ובבריכת השחייה, חודרת אל חייו של קוצ'ר מלצרית בלונדינית (מרגריטה לבייבה) הגורמת לו לשנות את יחסו אל מוצר הצריכה הקרוי אישה. שהרי אין לה ממון לממן את תפנוקיו, ובכל זאת הוא מתמיד לנהות אחריה. מי יודע, אולי זו אהבה, הוא תוהה בינו לבין עצמו.
שלושה אשמים בעליבותו של סרט זה. ראשית, התסריטאי ג'יימס דין הול, שזו עבודתו המקצועית הראשונה, מתגלה כחובבן שהוציא מתחת לידיו תסריט בלתי סביר לחלוטין. שנית, הבמאי הבריטי דיוויד מקנזי ("הזר", "סיפורו של האלאם פו"), שעושה פה את סרט הבכורה ההוליוודי שלו, מאבד כל חוש לקצב פנימי של הסצינות ומנפיק עבודה בלתי מאוזנת, שרירותית, ובעצם נטולת היגיון.
נכון שהתסריטאי פישל. נכון גם שהבמאי התנמנם. אבל האשם העיקרי בעלבון הזה הינו הכוכב קוצ'ר, שמבלבל כנראה בין דוגמנות מהזן החתלתולי המתפנק לבין משחק מול המצלמה. לא יהיה זה מוגזם להניח כי ביום חלוקת פרסי הראזי לקולנוע הגרוע של השנה, קוצ'ר יהיה שם על הבמה על מנת לחבוק את הפסלון עבור ההופעה המעליבה של העונה.
"התפשטות", ארה"ב, 2009
נא להמתין לטעינת התגובות
