הבמה שלו

לחנך כיתה, ללמד ביולוגיה, לספר למנהלת, לדבר עם התלמידים, לצאת מהארון, לחיות בבאר שבע, לכתוב מחזה, להופיע בבית ליסין, לפוצץ את הבועה. טוביה ציפין גאה להציג

ערן אלדר | 7/9/2009 11:15

טוביה ציפין. גם לכם בבית הספר היה מורה בדיוק כזה. לובש מכנסיים שחורים וחולצת פולו כחולה. שערו מאפיר בצדדים. הוא משדר נינוחות וקשוב מאוד. מלבד שיעורי הביולוגיה שהוא מלמד, הוא גם מחנך כיתה, והוא מספר על יחסי חיבה גדולים בינו ובין קהל תלמידיו. "כן, היו גם תלמידים שבאו וסיפרו לי שהם אוהבים את בני מינם", הוא אומר. "אבל הילדים, לא קשור לעובדה שהם יודעים שאני הומו, משתפים אותי בכל הבעיות שלהם, לא רק בעניינים האלה".

טוביה ציפין צילום: אריק סולטן

ציפין (42) הוא מורה לביולוגיה מתיכון מקיף ג' בבאר שבע. הומו מוצהר כמובן. לאחר שרדף כמה חודשים אחרי תאטרון באר שבע עם מחזה שכתב ונדחה על הסף הוא הגיע לבית ליסין. שם הרימו את הכפפה, ובשבוע הבא תועלה ההצגה שלו "מי מכיר את עמוס חפר" בבמה המרכזית (פסטיבל "פותחים במה" של התאטרון בין 3 ל-5 בספטמבר). דני גבע והדס מורנו בתפקידים הראשיים, וציפין מרגיש על הגג. המחזה הוא על מורה הומו (איך לא), נערץ על תלמידיו, שמסתבך עם תלמידה המאשימה אותו בהטרדה מינית. כדי להוכיח את חפותו הוא מתחבט אם לצאת מהארון.

"המחזה לא מדבר על זהות מינית", מסביר ציפין, "אבל הוא בעצם עוסק בחיפוש האמת. קבוצת אנשים שמחפשת את האמת. במחזה לכל דמות יש אמת משלה. זה מחזה על האהבה ויחסים וקנאה ועל סודות. זה ממש לא מחזה על יציאה מהארון. זה לא הכיוון של המחזה".

עלילת המחזה שלך מתרחשת בין כותלי בית ספר. זה מבוסס על משהו שאירע אצלכם בבית הספר?
"זה מבוסס על מקרים שקרו במציאות, אבל לא אצלנו ולא לי אישית. שמעתי על הסיפור הזה בחדשות. זה היה סיפור על מורה סטרייט שהואשם בהטרדה מינית של תלמידה, ואז שאלתי את עצמי מה הייתי עושה אם זה היה קורה לי ואם הייתי מואשם בדבר כזה. המחזה שלי מסתמך על זה והוא ראליסטי מאוד. לי אישית לא קרה דבר כזה. אני מורה שדי מציב גבולות בחיים, ואני חושב שמורה בהחלט צריך להציב גבולות".

איך מתגלגל מורה לביולוגיה לכתיבת מחזה?
"לפני כשנתיים, כשהגעתי לגיל ארבעים, הבנתי שאני רוצה לעשות שינוי בחיים. ידעתי שאני רוצה להגשים דברים שחלמתי לעשות ולא עשיתי עד כה. מבחינתי זה היה משהו שהייתי חייב לבדוק אם אני יכול לכתוב מחזה. נרשמתי לבית ספר לכתיבה דרמטית של יובל המון בתל אביב, והגעתי לשיעורים אחת לשבוע בלי יותר מדי יומרות ותכנונים. רציתי פשוט לדעת אם אני מסוגל לזה, ואז התחלתי לכתוב. מפה לשם הוזמנתי לפסטיבל 'פותחים במה' של השנה שעברה. קיבלתי במאי ושחקנים, והבנתי שזו בכלל תחרות שמתמודדים אתי עוד מחזאים. זכיתי במקום השני וגם בתואר 'חביב הקהל', וקיבלתי מלגת פיתוח על סך 5000 שקלים . בית ליסין החליט מאוחר יותר שהוא רוצה להפיק מזה מחזה מלא, ועכשיו ההצגה עולה כמו בתאטרון, בתקווה שהיא תהיה חלק מהרפרטואר של התאטרון".

בשנים האחרונות יש לא מעט הפקות מקור בטלוויזיה ובקולנוע שיש בהן הצצה לחיי הומואים ולסביות. למה בתאטרון זה לא קרה?
"זו באמת ההצגה המקורית הראשונה שמוצגת בתאטרון ישראלי בנושא הזה. בתעשייה יש בטח המון הומואים ולסביות, וזה מוזר שחיכו לטוביה ציפין, מורה לביולוגיה מבאר שבע, שיכתוב מחזה בנושא הזה. כל הקאסט של ההצגה סטרייטי, ולבנים הייתה בהתחלה בעיה קצת עם האינטימיות. הם לא ידעו איך להתחבק זה עם זה, ועבדו אתם המון על הקטע הזה של להתחבק. היה לי חשוב שהשחקן בתפקיד הראשי יהיה סטרייט, ואני חושב שהבחירה בדני גבע הייתה נכונה מאוד. מה שבעיקר חשוב זה שההומואים במחזה הם לא הומואים מסכנים ואומללים שחיים בשולי החברה".

כן אהבה, לא בעירום

ציפין, בן יחיד, עלה ארצה עם משפחתו מאוקראינה עוד בטרם מלאו לו עשר. המשפחה התמקמה בבאר שבע. לאחר שסיים ציפין את בית הספר התיכון הוא התגייס לצה"ל, ושירת בממר"ם, יחידת המחשבים של הצבא. לאחר מכן למד לתואר ראשון בביולוגיה, ומיד המשיך לתואר שני.

מי מכיר את עמוס חפר צילום: יוסי צבקר

"כשסיימתי את התואר השני בביולוגיה התחלתי לעבוד כמורה בתיכון בבאר שבע. מאז ועד היום אני מלמד בתיכון מקיף ג' בעיר, ואני שם כבר 18 שנה". ציפין חי כבר שמונה שנים עם בן זוגו שרון, הצעיר ממנו בשש שנים, והשניים חולקים דירה משותפת ומטפחים ביחד שלושה חתולים. זמן נכבד מחודשי הקיץ בילה ציפין באולם החזרות בתל אביב, שם עבד עם צוות ההצגה על ההעמדה שלה. "אבל כבר השבוע חוזרים לבית הספר", הוא מיישר קו עם השגרה האפורה.

חשבת לעזוב את בית הספר ולהתחיל קריירה חדשה כמחזאי?
"לא, ממש לא. נכון לשלב זה זו הרפתקה מדהימה. זאת בעצם הגשמת חלום. אני לא עוזב את בית הספר. אני עושה את מה שרציתי תמיד לעשות ולא העזתי, ואני מקווה שעוד יהיה לזה המשך. אולי זה יהיה עיסוק צדדי שלי. כבר עכשיו סיימתי מחזה נוסף, וכבר הגשתי. זה משהו קצת אחר, קומדיה פרועה לחלוטין על בחירות ביישוב קטן כמו עומר, שליד באר שבע, ועל השר לציפורי נוי שמגיע לבקר. זה על כל מה שקורה ביישוב ביממה אחת".

איך קיבלו את המחזה שלך בבית הספר?
"קיבלו נפלא. כבר ידעו שאני כותב. גם בבית הספר כתבתי לא מעט דברים לטקסים ולמסיבות סיום. אבל אף פעם לא ידעתי כמה זה באמת שווה כי זה נכתב לא למטרה מסחרית אלא לבית הספר. בשבילי ללכת להוציא את המחזה החוצה זה היה באמת לראות מה הכתיבה שלי שווה. בבית הספר זה היה חובבני. בתאטרון אני עובד עם אנשים מקצועיים. אני עובד למשל עם איציק סיידוף הבמאי ועם השחקנים דני גבע, הדס מורנו, חגית דסברג ועוד. כמה מהדמויות בהצגה מבוססות על דמויות אמיתיות מבית הספר. כמה מהמורים הגיעו להצגה,

וממש זיהו את עצמם.

התלמידים אהבו את ההצגה. באו לנשק ולחבק ומחאו כפיים. ההצגה קצבית מאוד, והם מתחברים אליה מאוד. זו לא הצגה של דיאלוגים כבדים אלא הצגה קצבית וזורמת. גם ההורים התקשרו ואמרו שזו הייתה חוויה. אין בהצגה הזו קטעים מיניים, לא מתפשטים בה, אין נשיקות, אין עירום, והשחקנים נשארים עם החולצות. יש המון אהבה, אבל לא מעשי אהבה. יש מגע, אבל לא מיני, וזה דבר שחשוב לי להעביר. שהמגע בין אנשים לא חייב להיות מיני. אין גם קללות בהצגה ואין ניבולי פה".

זה בעצם יוצר מצב סטרילי מאוד שלא קיים במציאות.
"אם אני רוצה לראות מציאות אני פותח את החלון ורואה מה קורה אצל השכנים שלי. התאטרון מעביר את המציאות על ידי רמיזה. דני גבע בתפקיד הראשי מביא להצגה משהו עמוק וכואב שלא האמנתי שאפשר לעשות. הוא מצליח להביא את זה, ובשביל זה אפילו לא צריך להוריד חולצה".

הכתבה המלאה ב"זמן תל אביב" של מעריב.