טרנטינו, אבל לפניך
בעוד חמש דקות בערך ינחת כאן קוונטין טרנטינו, חמוש בסרטו הדי מושמץ "ממזרים חסרי כבוד", ונתלהב ממנו כמו מכל מגה–סלב חו"לי. כאלה אנחנו. אז נכון שהרבה יותר מגניב לטנף את טרנטינו, אבל אנחנו עדיין זוכרים לו חסד נעורים על דם, יזע ונוזלי גוף אחרים - וגם על כמה סצנות טובות לאללה. אלה הסרטים שעשו לנו את זה
אחת מהאקסיומות האירוניות יותר שמוצעות לנו על ידי החיים ההזויים האלה היא שפעמים ראשונות הן בדרך כלל מאכזבות. ביום הראשון בכיתה א' מישהו מורח לך דבק פלסטי בשיער, הסיגריה הראשונה סתם מסריחה ואתה משתעל כמו חולה שחפת עם ברונכיט, והסקס הראשון... הו, הסקס הראשון. סרייבו של המבוכה, דרזדן של השלומיאליות.
וידאו: ג'קי בראון - טריילר
כנ"ל לגבי "ג'קי בראון", סרטו השלישי של טרנטינו. הצפייה הראשונה שלי בסרט, כשאני מפוצץ באנרגיות הטהורות של גיל 18 ואחרי ההפגזה הכפולה של "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה", הייתה מהאנטי-קליימקסים החריפים שזכורים לי.
במשך שעתיים וחצי גולל הבמאי החם בעולם את סיפורה הפתלתל של דיילת מזדקנת, צרותיה הפליליות ומגוון הטיפוסים הביזאריים שסובבים אותה, כשהוא זונח את הקצב המשלהב והלהטוטים הנרטיביים של "ספרות זולה" ואת סיר הלחץ הקאמרי של "כלבי אשמורת" לטובת מבט מהורהר וחומל בבני אדם.
יכול להיות שזה משהו שאתה מגלה רק כשאתה מגיע לגיל שבו אתה נאלץ לקום במהלך הלילה כדי להשתין, אבל "ג'קי בראון" מיועד, למעשה, לאנשים שהתעייפו קצת, אנשים שיכולים לקחת את הזמן לראות אנשים אחרים נאבקים בסימני הגיל שלהם. טרנטינו מזקק את זה בסצנות שבהן משוחחים מקס צ'רי (רוברט פורסטר), המשחרר בערבות, וג'קי בראון (פאם גריר) כשהם לבדם - הם מדברים על להקת הדלפוניקס, על התחת המשמין של ג'קי ועל פגעי הזמן בכנות הנדירה שחולקים שני אנשים שהעולם חלף על פניהם.
הטון המפוכח והמתבדח של הדיאלוגים הוא פרי הייאוש השקט הזה, והכבוד שמעניק טרנטינו לשחקניו, לפרסונות הקולנועיות שלהם ולקמטים בזוויות עיניהם הוא שמחלץ את "ג'קי בראון" מהרזומה המופלא אך הגימיקי של טרנטינו ומשבץ אותו במחוזות הקלאסיקה האמיתיים. גאון.
יוני בינרט.
קיל ביל
כבחורה נוחה להשפעה וקלה להזדהות, חרדה קולנועית אינה זרה לי. בניגוד לעטיפות הצלופן והפאסון של החיים עצמם, אני נוטה להתמסר בלי שום בעיה לכל קשת רגשות הצלולואיד, מה שעדיין לא הכין אותי להתקף הקלאוסטרופוביה הראשון שלי באולם הקולנוע.
וידאו: קיל ביל - טריילר
"קיל ביל", החלק השני, אומה תורמן נטמנת בארון מעץ בתוך קבר שהיה שייך פעם לאחת, פאולה שולץ. המסמר האחרון בארון והופ, עלטה מוחלטת. מסך חשוך. רק רעש מונוטוני של את חפירה שמערימה עפר תחוח על הקבר. באותו רגע זו לא תורמן שנקברה בחיים, אלא אני. נכון, לאחר כמה שניות שלא הצלחתי לנשום בהן עברנו כבר לאימונים אצל פיי מיי שאחריהם
אומה מצליחה לפרוץ את הקבר, אבל אלו היו כמה שניות שלוו בכל תסמיני התקף החרדה המוכרים לרפואה המודרנית. וזה רגע שנחרת אצלי, או הו נחרת.
אבל יש ב"קיל ביל" יותר מחצי עילפון באולם קולנוע. אם כבר הזכרנו צלופן ופאסון, אצל טרנטינו הם מגיעים בשכבות, עם בלינג ענקי מאחורה שכתוב עליו "פוסי וואגון" ובלינג אנושי בצורת אומה תורמן. אמנם הסרט הזה הוא כל היפנים המתים שטרנטינו אי פעם חלם עליהם, אבל מבעד לחרכים בפסקול ובסיום אפשר להציץ ולגלות את הרגש, את האמא ואת הילד – כי הרי בזה זה מסתכם. "קיל ביל" הוא הטרנטינו שלי כי הוא בעצם אלמודובר באריזת מתנה.
נטע חוטר
כלבי אשמורת
וידאו: כלבי אשמורת - טריילר
אומרים שאתה תמיד טוב אך ורק כמו הסרט האחרון שעשית. אם השמועות על איכותו המפוקפקת של "ממזרים חסרי כבוד" נכונות, כנראה האמירה הזאת מנבאת לטרנטינו תקופה לא קלה, שבעקבותיה ייאלץ להוכיח את עצמו מחדש ולשקם מעט את המוניטין המכובד שלו. אותה תעשייה שהצמידה לו את הכינויים המחמיאים ביותר שקיימים לאורך הקריירה שלו תשמח גם לטבוח בו בהזדמנות הראשונה, להכריז שהוא גמר את הסוס ולהותיר אותו כואב ומדמם כמו אוזן כרותה.
אבל נראה לי שהרבה יותר נכון לשפוט במאי דווקא לפי הסרט הראשון שלו. זה שנעשה לפני שעוד היה לו גב כלכלי בלתי נדלה ואפשרות ללהק כל שחקן שבו חפצה נפשו. וכשהסרט הראשון שלך הוא "כלבי אשמורת", מבחינתי שמור לך מקום נצחי ברשימת הגאונים של ימינו. אל מוזהב, כמו שאומרים כאן ב"רייטינג".
בעוד שמסרט ביכורים מצפים שיהיה בוסרי, לא אפוי ומעט קשה ללעיסה, בייחוד כשהוא מגיע מבית מדרשו של במאי צעיר שלא ממש למד קולנוע, "כלבי אשמורת" נשאר אחד הסרטים המשובחים של טרנטינו עד היום. יצירת מופת של נרטיב נון-ליניארי, דיאלוגים מבריקים, רפרנסים לתרבות פופ טראשית ואלימות מסוגננת שהיא שירה פוסט־מודרניסטית בשיאה. כבר אז הסגנון הקולנועי שלו נדמה כמגובש להפליא, ואהבת הקולנוע האובססיבית נזלה מכל פריים. רק שכשצפיתי בסרט הזה, באיחור של עשור, הבנתי סופית מי זה הממזר חסר המעצורים שכולם מתפעלים ממנו כל כך.
שחר אורן
ספרות זולה
טרנטינו הפך אותי מילדה לאישה, ואת זה אני לא אשכח לו בחיים. הייתי בת 14, טינאייג'רית עצובה שלא יודעת כלום על החיים חוץ מזה שהם גרועים ממש. הדבר היחיד שרציתי זה לראות את "פאלפ פיקשן", סרט חדש ויפה של הבמאי האמריקאי הנועז קוונטין טרנטינו, שהוגבל לצפייה מגיל 16 ומעלה. אז התאפרתי כמו זונה והלכתי לקולנוע.
וידאו: ספרות זולה - טריילר
כעבור שעתיים וחצי ידעתי מה זה מין אנאלי, שאפשר להציל ממנת יתר עם זריקה ישר ללב, ואיך נראה הבפנים של הפרצוף כשהוא מרוח על צ'יזבורגר. וגם איזה משהו על מוסר ובדלנות שלא ידעתי להסביר במילים בדיוק. הכי גירל יול בי א וומן סון.
אבל זה היה בניינטיז, כשכולן עשו קארה מיה וואלאס והתלהבו מטרנטינו. מאז כולם דרכו עליו. אמרו שהוא אוברייטד, שהוא פופוליסט, שהוא בלוף. שניצר אף טען שהוא אינו הומניסט (!) וקראתי עבודת סמינר שהוכיחה שהדבר היחיד שטרנטינו יודע לעשות זה לייצר אווירה קולית. אז ככה: הם טועים.
טרנטינו הוא אולי לא הקולנוען הפיוטי ביותר, אבל הוא גבר שבאמת יודע להחזיק מצלמה. על הדרך הוא מייצר סרטים שבהחלט מתחרמנים מהאלימות של עצמם, אך עושים את זה בסטייל. אבל המגניבות האינסופית הזאת לא חונקת את השאלות המוסריות. הן שם, עומדות מבוישות ומחכות לתורן.
לא מזמן ראיתי את "ספרות זולה" בטלוויזיה. זפזפתי בין סרטים כושלים וריאליטי מהגיהינום ונעצרתי על שיחת המיונז. היה כמעט מושלם. נכון, הפעם לא הצטמררתי מהנרטיב המרוסק ולא נדהמתי מזה שהנבל יכול להיות בחור טוב. הכדור האדום בפה של הגימפ נראה עכשיו משחקי ולא מבעית. אני אפילו לא בטוחה שבכיתי. אבל "פאלפ פיקשן" שרד כמו קינג את מבחן הזמן, הוא היה ונשאר סרט בן זונה.
דפני ליסבונה
From Dusk till Dawn
עם כל הכבוד לעבודותיו של טרנטינו כבמאי, החשובות, המצוטטות והמשפיעות פסקולית, חובה מוסרית היא לציין סרט שהקולנוען "רק" כתב וכיכב בו. "From Dusk till Dawn" - או בשמו העברי המשעשע אך מסורבל "מצאת החמה עד צאת הנשמה" - אולי מוכר פחות מאחרים, אך הוא בוודאי בין המהנים והמגוונים שבסרטיו. טרנטינו ויתר על בימוי תסריטו לטובת חברו רוברט רודריגז ("דספרדו"), והכישרונות וההתמחויות של שניהם הפכו את הסרט ליצירה מבריקה וחוצת ז'אנרים.
וידאו: From Dusk till Dawn - טריילר
טרנטינו מגלם - בתפקידו הגדול והמוצלח ביותר כשחקן - את המופרע והסליזי יותר מבין שני אחים, פושעים רצחניים נמלטים; את אחיו השקול והשרמנטי מגלם ג'ורג' קלוני, בתפקידו הקולנועי הראשון אחרי התפרסמותו ב"אי.אר". כדי לאפשר את הגעתם למקסיקו הבטוחה, הצמד חוטף כומר (הארווי קייטל) ואת ילדיו (ג'ולייט לואיס, במיטבה, וארנסט לו).
שותפיהם ל"עסקים" של האחים מתעכבים, והחבורה נאלצת להעביר את הזמן במועדון חשפנות/אופנוענים מפוקפק תוך שהם נהנים משירותיה הוויזואליים המהממים של סלמה האייק. עד כאן נדמה שמדובר בסרט מתח-־פשע־-מסע המכיל את האלמנטים שאנו מצפים להם מטרנטינו: דיאלוגים שנונים, ליהוק מבריק, מוזיקה מושקעת ואלימות מסוגננת בתוספת מעט סטיות והרבה הומור. אך בהפתעה מוחלטת (אם לא תקראו את השורה הבאה, זאת אומרת), עם רדת הלילה מתברר שכל עובדי ועובדות אותו מועדון הם ערפדים, והם צמאים. מאוד.
בבת אחת הופך הסרט לקומדיית אימה-־פעולה פרועה, שבה החוטפים והחטופים משלבים כוחות כדי להישאר בחיים, והוא סוחף את הצופים לחגיגה אנרגטית וכיפית של טראש משובח ומודע לעצמו. המיטב של כל העולמות.
סטיבי הררי
אף סרט של טרנטינו
גמרנו להשתחוות? כילינו את מאגר הסופרלטיבים הנרדפים ל"גאון"? סיימנו להשתפך על הפריימים המעוצבים ועל ציטוטים מתולדות הטראש של הקולנוע? יופי. אז עכשיו מותר כבר להגיד בלחש שקוונטין טרנטינו איבד את זה לגמרי, או שהרבנות הראשית של ההייפ עדיין מענישה על כך בסקילה ציבורית באבנים? אני פשוט קצת מפחד.
וידאו: ממזרים חסרי כבוד - טריילר
צריך, עם זאת, להישיר מבט אל האימה ולהודות שהמלך די עירום. מאז "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה", שני סרטים מהפכניים שבאמת שינו את האופן שבו אנו מביטים על המסך הגדול, טרנטינו מספק סחורה מגלומנית ובינונית להחריד. ב"ג'קי בראון" עוד היה משהו מהקסם, אבל נפיחת הקראטה של "קיל ביל" והמחווה הדלוחה לבי־מוביז של שנות השבעים ב"חסין מוות" היו מופעי ראווה חלולים וססגוניים של קריצות לחובבי טריוויה קולנועית. כיף. לא יותר מזה.
הכישרון העצום עדיין שם, והוא צועק מתוך כל דיאלוג וסצנה, אבל טרנטינו הוא כבר לא ילד הפלא המוזהב של הוליווד. כעת הוא כלוא בתוך יומרנותו, כורע ממטען הציפיות, הולך ומסתרבל בניסיונותיו לחבר בין קאלט ואמנות. גרוע מכך - סגנונו הייחודי ככותב הועתק ושוכפל לאורך העשור פעמים כה רבות עד שדהה לחלוטין, ועכשיו גם הוא נשמע כמו קלישאה פארודית על עצמו.
"ממזרים חסרי כבוד" הוא הסרט שיקבע אם טרנטינו חוזר לחדש וללהטט או שהוא מסתפק במיחזור הנוסחאות והמאניירות שהביאוהו עד הלום. שיהיה ברור: אני מחזיק אצבעות לאופציה הראשונה. בכל זאת, סקילה באבנים זה כואב.
ירון טן-ברינק
נא להמתין לטעינת התגובות
