חדרו אל לבה של אירופה
זכייתו של "לבנון" אמש בפסיבל הסרטים בוונציה הוא ההישג הבינלאומי הגבוה ביותר אליו המריא עד כה סרט מתוצרת ישראל, ומתווסף ל"בופור" ול"ואלס עם באשיר", העוסקים במלחמת לבנון, שזכו אף הם לפרטי הוקרה
כך או אחרת, הישגו של "לבנון" מקבל ממדים מרשימים עוד יותר בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט הבכורה של הבמאי שמוליק מעוז, שאף חיבר את התסריט. "לבנון", העוסק באירועים קרביים שהתחוללו במהלך הפלישה הישראלית ללבנון בחודש יוני' 82, מתבסס על ניסיון החיים האישי של יוצר הסרט, שסיפר בריאיון עיתונאי שהוא יצא מהמלחמה ההיא חבול נפשית.
עלילת הסרט עוקבת אחר צוות טנק ישראלי הנקלע בטעות לשטח אש, בין הכוחות השונים במלחמה ההיא - הצבא הסורי, הפלנגות הנוצריות, הארגונים הפלסטינים וכמובן צה"ל. ייחודה של העלילה נעוץ בעובדה שמעוז לא היסס לעצב את ארבעת החיילים המהווים את צוות הטנק (בגילומם של יואב דונט, איתי טיראן, אושרי כהן ומיכאל מושונוב) כמי שנתקפים בהלם קרב במהלך האירועים המלחמתיים ההזויים לעתים, שלתוכם הם מוטלים שלא מרצונם.

בשלוש השנים האחרונות הגיעו אל הבד שלושה סרטים עלילתיים מתוצרת הארץ - "בופור", "ואלס עם באשיר" וכעת "לבנון", המחזירים את גיבוריהם ואת קהל הצופים אל זירות הקרב בלבנון.
"בופור", שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין והיה מועמד לאוסקר, התרכז באווירת האימים הסוריאליסטית שהשתררה במוצבי הגבול הצפוני רגע לפני ההתקפלות הישראלית מלבנון בשנת 2000; "ואלס עם באשיר", שזכה באינספור פרסי הוקרה, והיה אף הוא מועמד לאוסקר, התמקד בטבח במחנות סברה ושאתילה; "לבנון" חוזר אל יוני' 82, אל סוף
שלושת הסרטים האלה בונים את המתח הדרמטי שלהם על יסודות בדוקים של המחשבה הפוליטית הליברלית באירופה, ויש במהלך עקרוני זה כדי להסביר את ההתלהבות הבינלאומית מהסרטים.
שלושתם זונחים את האמירה הצבאית-מיליטריסטית לטובת עיצובה של תמונת עולם דיכאונית, מבוהלת קמעה, כזו המדגישה במידה רבה את הרתיעה מפני הלחימה ולא את חדוות הקרב. מובן שבדיקה מדוקדקת יותר של המצאי העלילתי מאתרת בקלות יחסית את קווי ההגנה המסורתיים של השקפת העולם הציונית.