שמואל וילוז'ני לא דופק חשבון ב"קאמרי"

"הייתי מרדן, ועדיין אני אינפנטיל", מצהיר שמואל וילוז'ני, שמככב בפארסה "כסף עובר ושווא" בתיאטרון הקאמרי. "יש לי את החלומות שלי והרצונות שלי, ואני מקווה שזה לא התפקיד האחרון שאקבל בתאטרון הקאמרי ובכלל. מרדנות זה יפה, אבל יש גם מציאות"

יונתן אסתרקין | 29/9/2009 12:01

"מה היית עושה", שואל שמואל וילוז'ני כשהוא נדרש לתאר את השתלשלות האירועים ב"כסף עובר ושווא", פארסה אנגלית מאת המחזאי ריי קוני, שעומדת לעלות השבוע בכיכובו בתאטרון הקאמרי, "אם היית מוצא פתאום בטעות במזוודה שלך שני מיליון לירות שטרלינג שלא אמורים להיות שם?"

אתה באמת שואל אותי?
"כן".

לא יודע, אבל נראה לי במעורפל שימי העיתונאות היו מאחוריי אז.
"ברור. הרי זה חלומו של כל אדם עלי אדמות. לחזור מעבודה ולפתוח את התיק ולגלות שם את הסכום העצום הזה, בלתי נתפס, בשטרות קטנים ומשומשים...וזה מה שקורה לדמות שאני משחק. רואה חשבון בריטי בשם הנרי פרקינס. איש אפור מהמעמד הבינוני. הוא מספר לאשתו את הבשורה, אומר לה לארוז ויאללה נוסעים ובורחים מהארץ ונעלמים, אבל האישה מתחילה להתווכח, והעסק מתחיל להסתבך, ומופיעים כל מיני חוקרים ושוטרים וכדומה, והוא מסתבך במסכת שקרים והסתרות עד שהכול מתפוצץ..."

בפארסה של ריי קוני שעולה בישראל בפעם השנייה, אחרי שהוצגה בעבר בתאטרון באר שבע, משתתפים חוץ מווילוז'ני גם קרן מור בתפקיד האישה הסרבנית שכדי להתמודד עם המתח פונה לטיפה המרה והולכת ומשתכרת לאורך המחזה, וגם יניב ביטון, תמר קינן, אסף פריינטא, אלון דהן ועוד. לדבריו של וילוז'ני, האתגר הכי קשה היה פשוט ליישם היטב את ההוראות והטקסט המדויקים כל כך של המחזאי.

כסף עובר ושווא צילום: יניב אדרי

"קומדיה בכלל", הוא אומר, "והפארסות של ריי קוני בפרט, הן פשוט עניין מדעי. ההנדסה של הכתיבה והוראות הבימוי משוכללת כל כך שאתה רק צריך לציית להן בצורה הכי נכונה, והכול אמור לעבוד. זה דורש המון תזמון, המון עבודה קשה ותרגול, הרבה ריכוז. דברים שבדרך כלל פחות מזוהים עם עבודה בתאטרון ואמנות, אבל כשמתרגלים וזה עובד זה ממש כיף. זה כמו לגלוש על גלים. אתה מרגיש איך אתה נדחף קדימה".

כן, זה כיף? אין בזה אלמנט קצת טכני בנקודה מסוימת? ריי קוני לא נחשב מחזאי עמוק במיוחד או מאתגר במיוחד אלא מחזאי מסחרי שמוכר כרטיסים.
"בשנה שעברה לדוגמה שיחקתי, גם עם קרן מור, במחזה צרפתי של מחזאי נחשב מאוד בצרפת, ז'אן קלוד גרימברג, שנקרא 'הארץ המובטחת'. זה היה במסגרת שיתוף פעולה ישראלי צרפתי. שיחקנו אותו בפריז, וקיבלנו תגובות נלהבות, ולעומת זאת בארץ הביקורות והקהל היו מאוד-מאוד פושרים כלפי זה. אז לשחק עכשיו את ריי קוני זה ההפך הגמור, אבל זה לא פחות אתגר. זה אתגר אחר, וזה חלק מהכיף שבלהיות שחקן".

בכל זאת, אם היית יכול לבחור, היית מעדיף לעשות רק מחזות כמו "הארץ המובטחת" ולא לעשות ריי קוני?
"נכון שאת ריי קוני לא עושים באנגליה בנשיונל תאטר אלא בווסט אנד, אבל לנו אין וסט אנד. אצלנו כל התאטראות עושים את כל סוגי המחזות כי צריך כל הזמן לדאוג לפרנסה ולהישרדות התאטרון, שלא זוכה לתמיכה כלכלית רצינית מספיק מהמדינה. אנחנו חייבים למלא אולמות אז צריך לעשות גם את זה, ויסלחו לי כל אניני הטעם. אני לא מרגיש בזה שום פחיתות כבוד.

אני שחקן בתאטרון הקאמרי, וככזה אני חלק מקבוצה ועושה את מה שקובעים שעושים. לפעמים עושים משהו אישי יותר כמו המחזה שכתבתי 'בצהריי היום' (עדיין מציג בקאמרי, בביצועו של השחקן יפתח קליין, י"א), שעוסק בנושא של פדויי שבי במלחמת יום הכיפורים, נושא שלמרבה הצער עדיין אקטואלי, ולפעמים עושים משהו אישי פחות, אבל חשוב לא פחות כי הוא מאפשר לתאטרון לעשות את הדברים האחרים ומאפשר לאנשים להעביר שעה וחצי של כיף וצחוק בתאטרון. בקיצור, בלילה אני חולם וביום אני חי את המציאות".

זו הייתה תשובה די דיפלומטית בשביל מי שהיה בצעירותו מרדן כרוני, סטנדאפיסט ציני וזועם, הייתכן שהתברגנת?
"תראה, אם למישהו יש פצעים בפנים בגיל 16, אלה פצעי בגרות. אותם פצעים בפנים בגיל שלושים זה כבר מחלת עור...אתה מבין? אני שמח שהיה פעם הווילוז'ני ההוא שדיברת עליו, מרדן ופורץ דרך בשביל אנשים אחרים שבאו אחריו, אבל הוא את שלו עשה. היום וילוז'ני בהחלט - תודה לאל - בוגר יותר, אם כי יש בו מן האינפנטיליות לעתים, וחדי עין יוכלו להבחין בה. הוא היום אב למשפחה עם ארבעה ילדים, נשוי באושר. ברור שיש לי החלומות שלי והרצונות שלי, ואני מקווה שזה לא התפקיד האחרון שאקבל בתאטרון הקאמרי ובכלל. מרדנות זה יפה, אבל יש גם מציאות".