הופעה דבש
אפילו הניינטיז לא הרגישו כל כך ניינטיז כמו במופע של מאדהאני שנערך אמש בתל אביב
מאדהאני צילום: יח''צ
הלהקה האמריקאית, מצדה, שכחה את לוח השנה בבית. למארק ארם, הסולן המקסים והמסרב להזדקן שלה, בכלל לא בטוח שיש אחד כזה אפילו שם. בדומה לתופעה רוקנ'רולית על טבעית אחרת - איגי פופ - עושה רושם שגם הוא מכיר רק צורת זמן אחת: הווה. לפחות ברמה האנרגטית שמעבירים ארם והחבר'ה שלו, שנושקים ל-50, הייתי יכול לכתוב כאן, "מאדהאני הם הדבר הגדול הבא". שום זכר לעייפות החומר, הנפש והאדרנלין הנערי לא ניכר בהם.
שיריהם הפאנקיסטים/גאראג'יים לא החמיצו או העלו עובש עם השנים. עוצמתם לא דעכה במאומה. האפיל המרדני והסמי-בוסרי שבהם שמור במצב מעולה. אם בכל זאת יש משהו מעציב מעט בהופעתם, הוא טמון בעובדה שאילולא מאדהאני היו אחת הלהקות הוותיקות שבאמת שרדו בכבוד מאז עידן סיאטל (פרל ג'אם, לדוגמה, ממש לא הצליחו, ואתם בטח יודעים מה קרה לנירווונה), בהחלט ייתכן שהם היו מצליחים היום לפחות כמו קינגז אוף ליאון, למשל.
שטויות, זה לא קריטי. מה שמאדהאני עושים פה עכשיו הוא פלא אמיתי. הופעתם המסחררת מבטלת את 2009 לחלוטין, ומציבה במקומה את 1993, עם כל הפוגו, הסטייג' דייוינג ופולחן נשיאת האנשים מעל ראשי הקהל. בנוסף לזה, היא גם מבטלת את הבארבי, תל אביב וישראל, ושמה במקומם קולג', סיאטל ואמריקה. הקהל, מצדו, מסתנכרן עם הזמן והמקום החדשים במהירות. כשמגיעה פצצת המימן שנקראת Suck You Dry, למשל , גם אחרוני המתברגנים
מצטרפים לפוגו.
התקשורת של מאדהאני עם הקהל היא כמעט מוזיקלית בלבד. ארם לא מרגיש צורך לדבר בין השירים, ובצדק. בשלב מסוים הוא בכל זאת פותח בסוג של פלירט ואומר "אחד הדברים שאנחנו אוהבים לעשות בהופעות שלנו הוא להציג בפני הקהל מוזיקה אמריקאית טיפוסית". והמוזיקה האמריקאית הטיפוסית של מאדהאני לא רק אנרגטית, חכמה ומנותקת ממהלכו התקין של ציר הזמן. היא גם חיה ובועטת מתמיד.
Mudhoney בהופעה בבארבי תל אביב.
נא להמתין לטעינת התגובות
