יוסי, ילד שלי מוצלח
יוסי יזרעאלי היה ילד הפלא של התיאטרון הישראלי, עם שלאגרים כמו "עוץ לי גוץ לי" וניהול הבימה והחאן אבל שורה של כישלונות מסחריים ועימותים הפכה אותו לאופוזיציה קולנית לממסד. ספק גורו, ספק תימהוני. עכשיו, בגיל 71, הוא משחק בפעם הראשונה בחייו ועוד את דמות אביו, שהתאבד כשהיה בן 20, ללא כל הסבר. "חשבתי שאני נידון להתאבדות כמוהו", הוא מודה. "היכולת להתמודד עם זה הפכה אותי לאמן"
"זה מוזר", אומר יזרעאלי, "אבל אני אומר תודה גם על המוות. אני מתבייש לומר את זה, אבל אני בר מזל. כך אני מרגיש מול החד פעמיות של האיש הזה, אבא שלי, שהתאבד, האיש עם הרגישויות המוזרות שלו. ואני הד שלו".
"הגאון הטורקי", ככה קראו הייקים, שאכלסו את שכונת רחביה בירושלים משנות ה-30 של המאה שעברה, לאבא של יזרעאלי שעמד בראש המכון למיפוי אווירי. מהנדס שידע בעל-פה יצירות ספרות קלאסיות, והשמיע אותן לבן שלו. הוא היה גם מוזיקאי מחונן שניגן להפליא בכינור, וגם צייר לילדיו.
יזרעאלי היה בן 20 כשהאב תלה עצמו על עץ בעמק המש צלבה בירושלים, ביום שבת, ולא השאיר הסבר. יזרעאלי חי לצד פאנטום האב המסתורי, וזו לא אופרה. המחזה "רחביה" הוא יצירה תובענית שלוקחת את הקהל למסע ברכבת שדים, יש אפלה ויש גם לונה פארק.
"אני תוצר של טרגדיה ואגדת ילדים, אבא שלי היה טרגדיה ביג טיים, גאון בכל צורה, שלא עמד לו כוחו, שבחר במוות בגיל 49, ושל אמא גננת מיתולוגית ברחביה. כל העולם הוא אגדות בשבילה, ובבית הצגות כל הזמן. אם נניח ביקשתי שוקולד, אז אמא אמרה "רוצה שוקולד? חכה רגע" ומתחילה לשיר: "'גמד, גמד תביא ליוסי שוקולד אחד', ופתאום מופיע שוקולד על אדן החלון".
יזרעאלי שר את אמא שלו ואני מגלה שהוא בכלל גננת אינטלקטואלית. "אמא הייתה יפהפייה ג'ינג'ית בלונדינית, קלילה, רוקדת, שרה. אבא העריץ אותה. בת צפת ממוצא אוסטרו-הונגרי. ראיתי אותו משאיר לה פתקים מתחת לכרית".
בגיל 28 כבר היה ליזרעאלי דוקטורט בתיאטרון (על "הדיבוק" מאוניברסיטת פיטסבורג) ותעודת במאי מבית הספר ראדא בלונדון. זה היה פלא ישראלי בשנות ה-60 של המאה שעברה, ותיאטרון הקאמרי הפגיש את יזרעאלי הצבר עם המשורר הנערץ אברהם שלונסקי כדי שיש עשו הצגת ילדים יחד.
יזרעאלי, שהועד לגדולות על ידי אביו, לא נפל ארצה בתדהמה מהמפגש אלא להפך, הוא העז לבקש משלונסקי לכתוב את הפואמה קצת אחרת, על פי דגם תיאטרון ימי הביניים שלמד. כך נולדה להם "עוץ לי גוץ לי", הצגה קסומה, מושרת כולה, הבימוי הפך לקלסיקה, השירים (דובי זלצר) נוגנו בלי סוף ברדיו. יזרעאלי הוכתר כפלא, השחקן והמשורר אברהם חלפי כתב לו שיר למחרת ההצגה ובו שורה שאומרת: "במאי יקר, הן לגמדות עולמנו נמכר".
יזרעאלי יצא למסע מעיק: להוכיח שהוא ענק. עד אמצע-סוף שנות ה-80 הספיק יזרעאלי להנפיק שלאגר ענקי, ריוויו חסידי בג'ינס, "איש חסיד היה", ניהל את הבימה ואת החאן, הציג הצגות בלתי נשכחות עם תזכורת פולחנית מעולם המתים ("נושים" של סטרינברג, "סיפור פשוט" על פי עגנון, "שבעה קבצנים" על פי ר' נחמן מברסלב, "לילה במאי").
אבל ילד הפלא לא היה ער לתהליכי ההתנוונות התרבותית של הישראלים מאז 1967, לתאוות הבידור והאסקפיזם הגוברים. הוא העלה הצגות שלא עמדו במבחן הקהל הרחב כמו שאומרים, ולפעמים פשוט נכשל בתרגום החלום שלו לשפת במה, או שהתפתה לשיגיונות חזותיים (לצד דימויים מבריקים) והוא מודה בזה. ב"תמול שלשום" ("הצגה איומה", אומר לי יזרעאלי)," אנה פרנק", "הכלה המתה", "דון ז'ואן". אלה שהאהילו עליו, שמחו להודיע שההצלחה הפכה לכישלון.
יזרעאלי הלך והתכנס בתוך חוגים אינטלקטואליים בארץ ובעולם, קיים סלון אנשי תיאטרון שבו השתתפו חנוך לוין, מוטי לרנר, רנה ירושלמי, גדליה בסר, לאורה ריבלין, עודד קוטלר ואחרים, והפך למנהיג של שיטת משחק משלו. השיטה דוחה תוך גיחוך את עבודת השחקן על הקרביים שלו מימי ילדותו, כלומר שיטת סטניסלבסקי ולי שטרסברג שמובילה בארץ.
השיטה של יזרעאלי מבוססת על קריאת טקסט. חנוך לוין שהגיע בכל שבוע לסלון של תלמה ויוסי עם עוגה בתוך קופסת פלסטיק אמר פעם ליזרעאלי: "אני לא מסכים עם אף מילה שאתה אומר ואני בא עשר שנים
יזרעאלי, בין מיתוס לגורו, כתב שישה שירי שירה, רומן אחד, ובעוד שנה הוא מתכוון להתחיל לרקוד. איפה? בתיאטרון תמונע. לפני שבע שנים מתה תלמה, מרצה לספרות, אשתו של יזרעאלי, מסרטן. על כרי? כת ספר שיריו, "שירי הקיום של מרת זנגויל", רואים קולאז' שנעשה מצילומי שערה המפואר, והוא הקדיש לה ספר מפורש אחד ("המשורר ואשתו") ועוד ספרים.
יזרעאלי מספר על חייו בקלות, כמעט בלי להישאל, אבל אחרי שתי שיחות נדמה לי שמאחורי כל גילוי יש שתי הסתרות. "מאחורי החושך, יש עוד חושך", אומר על זה גיבור המחזה החדש "רחביה" שיזרעאלי מגלם. וכשהוא מספר על רגע מות אשתו הוא נשמע כאילו הוא מצטט שיר: "עמדתי לידה כשנפטרה. חברה באה מארצות הברית להיפרד ממנה. תלמה החזיקה זר פרחים וסיפרה סיפור על חבר ילדות שלה, המוזיקאי סטנלי ספרבר: 'פעם הלכתי לבקר אותו ולא היה לי כלום בשבילו, אז קטפתי פרחים מהגינה שלו והבאתי לו'. היא התחילה לצחוק ותוך כדי צחוק קיבלה דום לב ונפטרה. עם פרחים ביד. הפרחים כמעט קמלו. זה נשמע שיר. והיא הייתה יפהפייה, רזה אבל יפהפייה, כבת שבט אבוד. קשה להסביר את זה".
תלמה דיברה על המוות כעל עונת שנה. היא הייתה חולה קצת פחות משנתיים. היא אמרה: 'יש עונה אחת שנקראת עונת מוות'. היא הייתה המורה הגדולה לאיך למות. אנשים באו לבית חולים לבקש ברכה ממנה. אני אומר תודה, גם על החיים וגם על המוות. בחיי, אני בר מזל.
"יש לי חברה ואני מאוד אוהב אותה, אילנה. לזכותה הגדולה של אילנה יש לומר שתלמה היא נושא פתוח למדי. הן היו ידידות. אין גבול לתאר את הנדיבות שלה, האצילות, לקבל את העובדה שתל? מה היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום. אני מודה. אני מתגונן מפני העצב כי לעתים הוא קשה מנשוא. יש לי נכדה בשם שייה (ליזרעאלי שני בנים ובת, הבן תומר הוא מלחין ההצגה) ויש לה ניצוץ של תלמה בעיניים. אני לא מרשה לעצמי להגיע לתחושה של מה תלמה לא רואה".
דוק, הגיבור ב"רחביה", שאותו אתה גם משחק, חוזר אחרי 30 שנים בבית חולים לחולי נפש. ביימת לא מעט מחזות על שיגעון.
"כי אישיות זה שיווי משקל כל כך מט לנ? פול, זה מה שמרתק בזה. אנשים שבטוחים בעצמם, במה שהם, הם אנשים משמימים. אני לא מאמין להם. אני הולך צעד הצדה. מעניין אותי האזור שבו הדבר הזה מתפרק. האישיות. סכיזופרניה מרתקת אותי. למה? הלוא זו צורה של הצלה. אני לא יכול להיות כאן, אז אני בורא לי מקלט ועובר לשם. כולנו משוגעים ברמה זו או אחרת. תיאטרון חייב לעסוק בעברי פי תהום".
היית פעם קרוב ל"שם"?
"לא הרגשתי משתגע ממש, הרגשתי דיכאונות, לא קשים. אחרי שאבי התאבד הייתי מבולבל מאוד, אתה בן 20, כועס כעס אימים שנטשו אותך, אוהב אהבה ענקית, ואתה לא מבין! לא השאיר מכתב!".
אולי הוא התקרב לאזור השיגעון?
"יכול ל...אמרתי לך שאבא שלי ניגן כינור נפלא, אבל הכול היה על גבול...אני אתן לך דוגמה, הוא הסתכל על כוכבים, חשבתי שהוא יוצא מדעתו. הוא חווה את המרחקים האלה. זה הבהיל אותו. הוא שמע באך כשהוא מזיע כולו, הוא הלך אל הגבולות הקיצוניים. כול כולי רק הערת שוליים של אבא שלי".
למה הוא התאבד לפי הערכתך?
"נדמה לי שפחד לחזור לטורקיה. הוא לא עשה שם שירות חובה, נסע לצרפת ללמוד. באיסטנבול הייתה אנטישמיות. הוא סיים בהצטיינות יתרה את הפוליטכניקום בפריז, ובדרך חזרה לטורקיה, נסע עם חבר לטיול בישראל, פגש את אמי ונשאר. שמו היה פואה, הוא שינה אותו ליזרעאלי ולא חזר. והיה גם חשד לסרטן, אני לא יודע בדיוק...וזה נפל על אדם שהדיכאון ארב לו...תמיד כשאני בירושלים, מלמד תסריטאות בבית הספר סם שפיגל, אני נוסע לעמק המצלבה, פותח חלונות ומשמיע לו קול המוסיקה בפול ווליום כי שם הוא תלה עצמו.
אני משמיע לו קלאסיקה כי אני מוקיר לו תודה, כי במה שאני עושה יש המשכיות לרוח שלו. רק בעשר השנים האחרונות, את 'האישה מן הים' שכמעט לא מעלים, את 'האשליה של קורניי'. לפני שנה את 'איפיגניה באאוליס', לפני שנתיים את 'המלך ליר'. אני נורא אוהב לשבת על כתפי ענקים, כי רואים מרחקים ענקיים. אין לי כוח לדרמות המובנות מאליהן".
יזרעאלי כמעט מיילל, ומודה שהולך רק לעתים רחוקות לתיאטרון בישראל, לפעמים קונה כרטיס בהיחבא, ויוצא בייאוש עשר דקות אחרי תחילת ההצגה. "ואני הרי כל כך רוצה שיקרה משהו. אני לא נוגע במחזות ישראליים, ברגע שתיאטרון עוסק בזוטות...לא רוצה לדבר על זה. יש דברים יפים שמיקי גורביץ עושה בחאן, הוא משורר, לא רוצה על אחרים לדבר, ממש לא".
אתה זר בסצנת התיאטרון כמו אביך הטורקי בין הייקים, לא?
"ממש. אני נחשב לדמות מוזרה, לא חבר בברנז'ה, לא זורם עם כולם. ואני כל הזמן מוודא שאני זר. כי יש בי פחד, אולי מוגזם או מגוחך, להיות חלק מהמקהלה, מהקונצנזוס. את תלמידיי אני מדריך:'אל תאבדו את הקול הפנימי שלכם, המערכת תנסה לרמוס אתכם, ינסו להפוך אתכם בלי שתרגישו להיות כמו כולם. תילחמו, תילחמו, לא תמיד מצליחים, לעתים נכשלים, כי הר יש לו שני עמקים. אבל תתמידו'.
את מבינה, אבא שלי כאילו אמר לי: 'יוסי, תחלום, העולם זה מערת אלדין, תפקח עיניים, תסתכל על כוכבים, כלום לא מובן מאליו', ולכן אני חסר שקט במובן הטוב של המילה, ואין לי כוח לתיאטרון המוכר והידוע. זו סטגנציה וזחיחות. אני התחלתי לכתוב שי? רים בכיתה א'-ב', אבא לקח את זה ברצינות. יום אחד אני חוזר מבית ספר והוא מראה לי ספר שהכין עם כריכה מעץ זית, עם כתב קליגרפי יוצא מהכלל, כל השירים שלי, עם איורים. ואז אמר לי:'יוסי, יש לך משהו טיפה אחר, לך בדרכך'. אף פעם לא ויתרתי, לא בגדתי בקול הפנימי שלי".
אבל העור שלך לא דק, ואולי כן?
"על פניו לא. פיתחתי, ואני תמיד מוודא שהשריון הזה יהיה מספיק עבה. אני מגן על עצמי מהבסדר גמוריות. שלא ייגעו בי, ושלא יאמצו אותי...לכן לפעמים אני בן אדם..."
לא נעים.
"אל תיגעו בי, כי אני כל כך פוחד שיעשו לי'פו' והנר הרועד הזה יכבה. אבל היום אני חושב שאני מסוגל להתקרב לאש ולשרוד".
היו תקופות שבעיני הממסד התעשייתי נחשבת למצליח פחות.
"נכון".
איך אתה היית אז עם עצמך?
"בודד מאוד, אבל שלם עם עצמי. אתם לא אוהבים את זה, סליחה, אני אמשיך לעשות את שלי. אבל ניסיתי לרענן תמונת חיים. ואני מנסה גם ב'רחביה'. איך אדם שורד את המסגרת שנקראת שפיות ומה קורה כשזה מתפרק. כי הקהל כולו מגיע בנוי לתפארה בעיני עצמו. ואני אומר: 'לא גבירתי, לא אדוני, אתם פגיעים, בואו נעבור יחד את הכאב הזה'. אם נחזור לפרופורציות הנכונות, נעשה שיקולים יותר נכונים. תיאטרון טוב הוא פוליטי כי הקהל בו חווה צורת חשיבה אחרת".
הכתבה המלאה במוסף תרבות של מעריב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם