ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

אופרה בריח לוין: עמרי ניצן על "הילד חולם"

"מסע החיים הזה שחנוך מתאר במחזה, הוא מסע שאני במידה רבה יכול להתחבר אליו אישית", אומר הבמאי עמרי ניצן, שלפני 19 שנה היה שותף להפקת המחזה "הילד חולם" בבימויו של חנוך לוין עצמו והיום מנצח על האופרה החדשה

אחת ההצגות הנפלאות והזכורות ביותר בתולדות התיאטרון הישראלי היא בימויו של חנוך לוין עצמו למחזה שלו, 'הילד חולם' בתיאטרון הלאומי הבימה בשנת 1990. כמה אופייני לתרבות הישראלית שהיא כמעט לא התקיימה. מפאת חוסר תקציב, הופסקו החזרות של לוין הופסקו על ידי הבימה ורק לאחר שפסטיבל ישראל, אז תחת ניהולו האמנותי של עמרי ניצן, ותיאטרון חיפה, ששיתפו פעולה עם התיאטרון הלאומי, התאפשרה העלאת המחזה.
 
"בגנרלית של ההצגה", מספר ניצן היום, 19 שנה אחרי, "ישבתי שם וחשבתי לעצמי שזו הצגה נפלאה אבל שהיא גם הייתה יכולה להיות אופרה נפלאה".

עשרים שנה מאוחר יותר, בינואר 2010 יגשים ניצן את החזון ויביים את גרסת האופרה של המחזה באופרה הישראלית עם מוזיקה מקורית שכתב גיל שוחט.

"בבימוי של חנוך בעצמו" ,אומר ניצן, "הוא הלך חלק מהדרך לכיוון האופרה כי ההצגה היא מאד מאוד מוזיקלית ומלאת מוזיקה ושירים, אבל המוזיקה היא לא מוזיקה אופראית. מצד שני, לדעתי, בשיאים הרגשיים שהמחזה מגיע אליהם, הרגעים שהרגש עולה על גדותיו ומציף וברגעים כאלה נדמה שהשירה היא התגובה האנושית הטבעית כמו שעושים באמת באופרות. ובנוסף, לכל סצנה יש את הדרמה שלה ואת הקונפליקט שלה וסיפור המסע שבבסיס העלילה של המחזה הוא סיפור שלדעתי מקביל לכל מסע החיים שלנו ועוסק גם בתהפוכות המאה העשרים וגם במציאות שלנו היום."

איך הוא משקף את המציאות שלנו?
"המחזה הזה מגולל סיפור של ילד שהופך לפליט יחד עם אימו לאחר שאביו נרצח על ידי משטר מדכא. בעיני הוא קודם כל מחזה על עולם שבו מתים ילדים. ועולם שבו ילדים מתים ונקברים על ידי הוריהם הוא עולם מעוות. זה הדבר הבסיסי ביותר. מציאות שבה ילדים מתים, בכל מקום, בכל זמן, מכל סיבה, היא מציאות אבסורדית, נוראית ואיומה ואסור להסכים לחיות איתה, אפילו לא לשנייה. זה לא מתקבל על הדעת. ובמאה האחרונה, עד ימינו, זה מה שקורה בעולם שוב ושוב. לדעתי זה הוציא מחנוך בכתיבתו גם הרבה חמלה וגם הרבה כעס"

איך החוויה של לעסוק בטקסט הזה?
"חוויה נהדרת. חנוך לוין היה באמת כותב גדול. הכתיבה שלו תיאטרלית מאד ובהירה מאד ומלאת רגעים יפהפיים והארות מבריקות על החיים. בכל קריאה את מגלה עוד משהו ועוד משהו. זה אף פעם לא נגמר. יש לו ראייה מפוכחת עד כדי אכזריות אבל גם מלאת חמלה והומאניות. ולזה יש לצרף את המוזיקה שכתב גיל שוחט, שהוא מוזיקאי קלאסי מודרני, אבל שלא מתבייש להיות מלודי שזה לא תמיד קיים אצל מוזיקאים קלאסיים מודרנים ולדעתי זה מייצר אמירה מאד אפקטיבית מבחינה רגשית ביחד."

מה מבחינתך, אישית, הוא אפקטיבי ומרגש בעבודה הזו?
"מסע החיים הזה שחנוך מתאר במחזה, הוא מסע שאני במידה רבה יכול להתחבר אליו אישית. אתה מזהה יסודות שקיימים בחוויה האנושית שלי אישית. בהיסטוריה הרגשית שלי.  מות האב, הגעגוע לילדות שהייתה רגע הרמוני של תום, גילוי הריאליזם של הצבא והמוות, איזה מין גילוי שבסוף המסע שאליו אתה

יוצא, אתה לא תמיד מגיע למקום שהוא באמת מקום מבטחים אלא ממשיך לחפש עד מותך שגם אליו אתה לא הולך בשלווה אלא בעצב גדול כי אתה רוצה רק עוד מעט חיים. ולכן המחזה נגמר במילה 'תירגע'. זו המילה האחרונה שנאמרת בו. והיא נאמרת על ידי הילד המת הוותיק לילד המת החדש בעולם המתים."

נשמע פסימי.
"זה פסימי. אבל יש בזה אופטימיות גדולה. גם בחמלה הגדולה שיש בכתיבה של לוין וגם בעצם קיומו של המחזה הנפלא הזה. ברגע שיש טקסט כזה, אותי, זה עושה אופטימי."

מתוך כל המחזות של לוין, זה המחזה שאולי בצורה הכי קרובה לברורה, עוסק במציאות שואתית ומצד שני דיברת קודם על משהו כללי יותר וקוסמופוליטי יותר, על הרג ילדים באשר הוא, איך מאזנים בין שני הקטבים הללו?
"עושים את האיזון על ידי כך שמביימים את המטאפורה ונותנים לאסוציאציות הקונקרטיות של כל איש ואישה בקהל לרחף באופן חופשי ולא עושים אותן בשבילם. ככה נמנעים מלהקטין את המחזה ולכבול אותו בתוך מציאות קונקרטית כזאת או אחרת או פירוש אחד ויחיד אלא שומרים על היסוד הקוסמופוליטי שבו."

האופרה תעלה בתאריך ה18 לינואר, כפתיחה לעונה החגיגית ה25 במספר של האופרה הישראלית,  כל סולני האופרה יהיו ישראלים ואליהם יצטרף שחקן הקאמרי, רמי ברוך, שהיה שחקן אהוב על לוין. המנצח יהיה דוד שטרן. המדובר בהפקה היקרה ביותר בתולדות האופרה שתקציבה יעלה על שישה מיליון ש"ח ולכן תוצג רק בין ארבע לשש פעמים.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...