יד כותבת, יד מוחקת: על התערוכה "קו-וידאו"
יהושע נוישטיין צילם את עצמו כשהוא כותב ומוחק אותיות לטיניות ומשפטים כמו "אני יהודי ביישן". דוד בהר-פרחיה תיעד את עצמו מזמר בזמן שהוא משרטט בעיפרון קווים על דף. רשמים מהתערוכה הקבוצתית "קו-וידאו"
הווידיאו: כלי חדש יחסית, שהוויתו היא החלל והזמן. מדבר בשפה המודרנית. מיועד להפצה, שכפול, שעתוק וצפייה ברבים. הרישום: כלי ביטוי ראשוני המשקף את פעולת ידו של האמן. סממנו העיקרי הוא החלל הנוצר מן הקו ומחיקתו. זהו כלי אינטימי העומד ללא זמן אל מול הצופה הפרטני.
אחד מתפקידי הווידאו בתערוכה הוא תיעוד של תהליך הרישום, פעולה שמוסיפה את פן הזמן והופכת את הצופה לחלק אקטיבי, בתור מי שחווה את הדרך שעוברת, עד להשלמת היצירה המוגמרת המופיעה על הקיר.
כך למשל, בעבודתו של דוד בהר-פרחיה, "מדיטציה ים תיכונית", מוצגים 13 רישומים של קווי עפרון החוצים את הדפים מקצה לקצה. בקונוטציה הראשונית הם מזכירים גבעות, וביחד עם החיבור של הרישומים לשם היצירה הם הופכים לגלים. הרישומים מוצגים זה לצד זה ונבדלים בצורה ועובי הקווים, בקימורם ובקצבם.
סרט הווידאו הנלווה ליצירה מתעד את תהליך העבודה של האמן. ברקע נשמע באך וקולו של בהר-פרחיה מזמר בעדינות, ממש כמו הפסנתרן גלן גולד בהקלטותיו. הווידאו מחבר את הצופה אל זרם התודעה של האמן, והצופה נסחף אל תוך תנועת אצבעותיו ומתחבר לרשמיו, הופך את הצליל לתנועת עפרון, ממחיש את גלי הקול ונותן משמעות לרישומים.
הווידאו הוא מדיום פחות אינטימי, אבל רק לכאורה. מפני שהוא מאפשר לנו להתקרב אל האמן. גם בעבודתם המשותפת של ג'יימס פטרסון האנימטור ועמית פיטרו הישראלי, שבה עושים שניהם שימוש בתוכנה "רונדה" (תוכנה שבה ניתן לרשום במחשב וליצור תלת מימד בצורה כמעט מיידית על ידי הוזזת הרישום עם העכבר), הצופים רואים את הידיים הפועלות של המבצע, היוצר. פעולה כזו שמה דגש על העובדה שכמו רישום, כבסיס של אומנות, כך גם הידיים תמיד יהיו הבסיס של יצירה, גם אם בסופה, התצוגה שלה תהיה דיגיטאלית.
בעבודתו של יהושע נוישטיין, "מחיקות", האמן רושם את אותיות ה-ABC, מוחק אותן לסירוגין עם ידו השניה, ובמקביל ממשיך לכתוב אותן. פעולת המחיקה נראית כמו ניסיון לתקשר עם הצופים. בהמשך הווידאו, נוישטיין עובר לכתיבה ומחיקה של משפטים בעלי קשר ישיר אל זהות לאומית,
גם האמן רוברט ראושנברג הציג שאריות מחוקות של רישום, שבמקורו היה של אמן המוערץ עליו, וילם דה-קונינג. השימוש באקט המחיקה הפך לסמל בהגדרתה של האומנות הקונספטואלית, והשימוש בפעולה זו מהדהד לעבר השאלה המרכזית, "מהי אומנות?". יעקב נוישטיין מוחק דברים שידו כותבת, מוחק בצורה מודעת, מוחק סממנים אישיים. שלא כמו אצל ראושנברג, הצופה יודע מה מוחק האמן, הידיעה נשארת כזיכרון ובנוסף לשאלות הזהות שעולות (או לא) מן העבודה, עולות תהיות כמו מהו זיכרון, מהי מחיקה, ואילו עקבות שלה נותרים.
סרט הווידיאו של אוסקר מוניוז מציג ניסיון של יד האמן לרשום את דיוקנו במים על בטון חשוף לשמש. הציפייה לראות את סיום הדיוקן איננה מגיעה לסיפוקה בשל התאדות המים מן הבטון, מבלי להשאיר אף סימן. אבל כאן עולה הזיכרון של הצופה ומשלים את החסר. ההתעסקות בבבואה שלא ניתן לתפוס אותה מחדדת את שאלת תפקיד האמן ויכולותיו. חוסר היכולת להיאחז בזיכרון, והצורך בממשותם של הדברים מדגישים את ארעיות האדם והחיים.
התערוכה משכילה להציג דרכי חיבור שונות של שני המדיומים. בעבודתה של קטרינה שדה, המשתפת פעולה עם סבתא שעוברת תהליך התרחקות מן המשפחה בעקבות הזיקנה והשכחה, ניתן לזהות היבטים תרפויטים. בעבודה של צילה לויטנגר "חדרים", היא מקרינה רישומי חדרים על קירות בתוספת תפאורה מינימלית (בתערוכה הנוכחית נבנה ארון), ושוברת בכך את הדו מימדיות של הרישום, אבל עדיין מתבססת לפיו.
האומנים המציגים בתערוכה: יהושע נוישטיין, ויליאם קונטרידג',אוסקר מוניוז, קתרינה שדה,דוד בהר-פרחיה, טליה קינן,צילה לויטנגר, ג'יימס פטרסון, עמית פיטרו ומאיה שאן באודן.
קו וידאו. בית אנה טיכו, ירושלים. אוצרת: סיון ערן-לביאן.נעילה: 12 פברואר 2010
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם