כדאי להתקרב
אלבום הסולו השלישי של גבע אלון "Get Closer" מציג אמן שאינו נכנע לתכתיבים החיצוניים, וממשיך ליצור בדרך שלו. ירין כץ חושב שמדובר באחד האמנים החשובים והמעניינים שקיימים בישראל
גבע אלון נמנה עם הקבוצה השנייה. גם באלבומו החדש "Get Closer", הוא ממשיך לשייט בין הפולק והרוק האמריקאים, כשהוא חף מכל השפעה מזרח תיכונית באשר היא. האלבום, החמישי במספר (שני אלבומים כמנהיג להקת הפליינג בייבי ושלושה אלבומי סולו), הוא תוצר של מסע שערך אלון בארה"ב, כשהוא חמוש בגיטרה ומופיע בכל מקום, החל מבתי קפה, דרך פאבים ועד מועדונים גדולים יותר.
הקלטות האלבום נעשו בליווי חברי להקת Tree (דור קורן על הבס, נווה קורן על התופים ובן גולן בגיטרה החשמלית), ובשיתוף פעולה עם המפיק טום מונהאן, שם חשוב בסצנת האינדי האמריקאית.
קשה לומר שהאלבום החדש שונה באופן מהותי משני אלבומי הסולו הקודמים שלו. מדובר באלבום שקט ברובו, שנותן מקום מרכזי למילים הנוגות והקלישאתיות לעתים של אלון ("She's the river to my flow/ and the sea when I get home") , לשירתו האופיינית ולנגינתו הייחודית.
אך דווקא אי החידוש האמנותי שבאלבום, הוא שממצב את אלון כאמן איכותי וחשוב. ההתמדה שלו בסגנון ובז'אנר בתוכם הוא יוצר מעידה עד כמה הוא אינו מתחנף לקהל או למבקרים, אלא להיפך - מוציא את האמת שלו בצורה שהכי יפה ונכונה בעיניו, הווה אומר - פולק אמריקאי בשפה האנגלית.
גבע אלון I can see the stars
יח''צ
החיסרון העיקרי באלבומי הסולו של אלון מתגלה כשמשווים אותם להופעת היחיד שלו, או אז מבינים שנגינתו הווירטואוזית בגיטרה, אשר מפיחה חיים חדשים בכל שיר שהוא בוחר לבצע, אינה זהה לזו שבאלבום.
ב-"Get Closer", כמו גם באלבום הקודם, מגיחים באופן ספורדי סולואים מעניינים של גיטרה חשמלית, אך מדובר בכמות מזערית ביחס למה שיש לאלון להציע בהופעות.
וחבל כי אלון הוא נגן מהסוג האוונגרדי והחדשני, הסולואים שהוא מייצר מלאי השראה ואפשר לצפות בו מנגן במשך שעות ארוכות מבלי להשתעמם לרגע.
ובכל זאת, בין הופעה להופעה כדאי לרכוש את האלבום החדש, להיכנס לאוטו (רצוי ביום גשום), לשים אותו במערכת ולדמיין שאתם נוסעים לאורך הכבישים האינסופיים של ארצות הברית. Satisfaction guaranteed.
נא להמתין לטעינת התגובות
