נשאר בחיים
בגיל 50 דניאל לפין התרגל, אבל זה עדיין לא אומר שהוא מאושר. האיש שעמד מאחורי "זהו זה", "לילה גוב" ויצפאן התרגל שמאשימים אותו בהתמסחרות, בהצלחה של "החיים זה לא הכל" ובעיקר התרגל לקיתונות של בוז מצדם של המבקרים. עכשיו עולה עיבוד חדש ל"השוטר אזולאי" פרי עטו. והוא מוכן כבר לכל מה שתגידו
אתם אולי לא מכירים אותו, אבל הוא מכיר אתכם יופי. כמעט 40 שנה עברו מאז עלה לפין לארץ, אבל את תחושת הזרות של העולה החדש מלוד ("מקום שאסור להביא אליו אנשים שלא יודעים קרב מגע") הוא סוחב איתו כדבשת. העבודה על ההצגה "השוטר אזולאי", המבוססת על הסרט הקאנוני בכיכובו של שייקה אופיר ז"ל ומתרחשת ב-1970, השנה שבה עלה לארץ, החזירה אותו ישירות לילד ההוא.
"הטלוויזיות שחור-לבן בחלונות, השירים. כולנו קצת נוסטלגיים, ומיד התחברתי לשנה ההיא. ואחד הדברים הראשונים שראיתי אז היה 'השוטר אזולאי'. מובן שהיה אז יותר תמים, ויותר תמים זה תמיד יותר טוב. הנבירה בחומר הזה ולשחות בתקופה הזאת זו מכת נוסטלגיה, שהביאה אותי לוואלה, במקום הזה התחלתי, כאן, במדינה".
והמסקנה?
"העלייה לארץ הייתה אירוע טראומתי. סיוט. זוועה. בטח. העלו אותי לארץ בכוח! אני נאחזתי בקרח של טורונטו! ברצינות, הגעתי מפורסט היל, האזור הטוב בטורונטו, ישר למרכז קליטה בלוד. אבל אני לא מקטר על ישראל. עקירה היא דבר נורא, אבל אני חייב להגיד שהיום, בגיל 50, אני הרבה פחות ממורמר. תמיד יש את זה בכתבות - מאז שאני בן 50 אני הרבה יותר מפויס עם הסביבה".
ותחושת הזרות הזאת היא חלק ממך?
"תמיד. אני מאוד ישראלי, זה הבית, אבל אני לא צבר. אני חצוי לנצח".
מתוך העיניים של העולה החדש והקטין, שנורא רוצה אבל לעולם לא יהיה חלק אינהרנטי מהמקום שאליו עקר, עבד לפין על הנוסח הבימתי "השוטר אזולאי", שעלה בשבוע שעבר בהבימה בבימויו של מיכה לוינסון. בתפריט: מוני מושונוב בתפקיד אזולאי עצמו, גבי עמרני בתפקיד התימני, קריצה רפלקסיבית לסרט המקורי, ומנות גדושות של נוסטלגיה, ציטוטים קולנועיים ובורקס (אמיתי. תרד וקשקבל, על הבמה בלבד).
בנוסף, תגלו על הבמה את השחקן רוברט הניג בתפקיד קישון עצמו - כותב היצירה המקורית ותוספת של לפין להצגה - המדסקס עם הקהל פכים קטנים מהמציאות הישראלית, שתמיד נותר לה ההונגרי הזה, עם המבטא והמשקפיים, שנאבק באינסטלטורים ובאשתו כפי שאחרים כאן
בהשוואה ללפין, שהתחיל בשנות ה-20 שלו מכתיבה חתרנית בהצגות כ"כולם היו בניי חוץ מנעמי" או "אני, יודה ואחותו של הרמטכ"ל", ועבר רק בהמשך למיינסטרים סלחני ומרוכך היטב, קישון תמיד הציג לישראלים מראה נעימה של אמצע הדרך. מה שחולקים השניים הוא את אותו המבט המשותף, החצי זר, הפקפקני. "מהמקום הזה של הזרות, שגם קישון וגם אני מכירים, התחלתי לעבוד על 'השוטר אזולאי'.
"בעיניי קישון הוא גאון מוחלט, והאמנות שלו היא במבט פנימה. והמבט פנימה, ככל שהוא יותר אמיתי ככה הוא יותר מקרין החוצה. אבל מה אני מבלבל את המוח. זה בדיוק הפוך משיר לאירוויזיון. אל תנסה לצאת החוצה. כתוב פנימה, לעולם שלך".
התחלת בהצגות פרובוקטיביות עם יוני להב ומיכאל גורביץ', לאט לאט התקדמת למרכז - יצפאן, "החיים זה לא הכל", ונראה שהשנה תסיים את הפיכתך לאליל מיינסטרים מוזהב עם "השוטר אזולאי", שתהיה ודאי אהובתם של ועדי העובדים.
"אני שמח להיות אליל מיינסטרים מוזהב. ועכשיו אני אענה: כשהייתי בן 24 אני ויוני להב עבדנו יחד והיינו באמת חתרניים. גם עם מיקי גורביץ'. אבל כשאתה בן 24 אין לך מספיק דברים בפנים, אז אתה מחפש אותם בסאטירה. זה שאני לא כותב היום סאטירה לא אומר שאני מתפשר. התפיסה הזאת, של לרדת על תוכנית בידור כי היא לא מספיק חתרנית וכי לא אומרים 'כוס' ו'זין', זה לא מעניין אותי.
"בגיל 50 אתה מסתכל פנימה. האם אני רוצה להיות אליל מיינסטרים? לא, אני מעדיף שההצגה תרד אחרי עשר הצגות. את מכירה אמנים שמוציאים תקליט שלא מצליח? אז הם אומרים, הלכתי על הקטע האמנותי. לא, חביבי. אני לא מקבל את ההגדרה של מיינסטרים. יש טוב ולא טוב. ויש פשרות. בטלוויזיה אתה מתפשר. על סאונד, על קייטרינג. יש פשרות בכל מה שאת עושה. השאלה היא אם העבודה עצמה היא פשרה. למשל, לכתוב לטקס פרסי התיאטרון לא בא לי, ואני צריך לעשות את זה? פשרה. אני חייב לכתוב פסטיגל? פשרה. ועשיתי ארבעה. כתבתי בחיים שלי ערמות של חרא. אני יכול להגיד ש'אזולאי' ו' החיים זה לא הכל' הם לא פשרה".
זה לא קצת מצב שאתה יכול רק להפסיד בו, לעסוק ביצירה קאנונית כזו? הלוא ההשוואה בין הסרט להצגה תמיד תהיה קיימת.
"בהתחלת העבודה חששתי. מי נכנס לנעליו של קישון? מה פתאום. מיכה ואני ישבנו וקראנו את כל ספריו, ראיתי את 'אזולאי' 75 פעם. ואצלי הטלוויזיה במרתף. אין בסלון, זה פשוט נוח, עושה שקט בבית. וזה תענוג. קישון היה הרי גאון שח. הכתיבה שלו מתמטית, לא במובן השבלוני, אבל הוא היה יוצר משוואות. אני אגיד את זה אחרת: בשביל להגיד לאנשים, תביאו בייביסיטר הביתה ותשלמו לה כסף, צריך ערך סגולי נוסף. ואת זה אפשר לעשות רק מהעולם של קישון. לא מהעולם שלי".
את לפין אני פוגשת ביום הבכורה של "השוטר אזולאי", ובאמצע תקופת צילומים מפרכת לסיטקום שלו "החיים זה לא הכל", שמצלם בימים אלה את העונה השמינית. לא הישג טריוויאלי במדינה שבה עונה שנייה של סדרה שקולה להטלת ביצת זהב. דווקא בגלל תחושת הזרות שעליה הוא מדבר, אני בוחרת להנחית אותו באמצע כיכר המדינה, בקפה החביב על מאורות כאיציק זהר וכמירי בוהדנה. לפין, שנראה כאילו לעסו וירקו אותו, בולט על רקע בלונד הכלאיים של הלקוחות כסוס עבודה בלגי בים של חתולים פרסיים. וכראוי לתדמיתו הוודי אלנית, הוא לא מפסיק להתלונן.
"אוי, אני נהיה חולה", הוא מכריז בפתוס. "ואני שונא קהל. אנשים יושבים בחדר ומלטשים יהלום קטן, ואז בא הקהל ומשתעל פתאום. כוס אוחתק, מה אתה נושם? ומה מצלצל לך הסלולרי? בוא'נה, אני ארביץ לך! עבדנו על זה נורא קשה. גם בטלוויזיה זה אותו הדבר. אבל רגע, יש לי בחילה. באמת. העבודה על שני הדברים האלה במקביל קרעה אותי. אוי, תראי, נתתי לעצמי בטעות אגרוף בבטן!".
אתה יודע, יש כדורים נגד זה.
"למה? אני נראה לך פסיכי לגמרי? אני לא צריך כדורים, למרות ששמעתי שזה מאוד אופנתי עכשיו, נכון? אני קצת מבוגר מדי בשביל זה. אני מאמין בטיפול פסיכולוגי. הלכתי שנים, ואני ממליץ. כל בדיחה שלא יוצאת טוב אני סובל, אבל אני סובל מכל מה שאני עושה. גם אם עושים דברים כמו שאני רוצה. גם ב'החיים זה לא הכל'. בסוף אני לא מרוצה. תמיד יכול להיות יותר טוב. יש לי עבר מאוד ממורמר. אבל היום אני לא עד כדי כך שם".
בוא נדבר רגע על המרמור הזה שלך. יש לי תחושה שנוסף לתחושת חוסר השייכות שלך, זה מה שגרם לך לרתוח לא פעם על המבקרים, שלא ממש העריכו את העבודה שלך, במיוחד ב"החיים זה לא הכל".
"אז את שואלת למה שונאים את הסדרה? אם היו שונאים את הסדרה לא היינו בעונה שמינית. אני באמת מתנצל בפני כל העיתונאים שכועסים נורא על זה שהגענו לעונה השמינית. אני מבטיח שלא נעשה את זה עוד פעם. את יודעת מה ההגדרה של מבקר טוב? מבקר שאוהב את מה שאני עושה. עכשיו ברצינות: זה מעצבן אותי, כוס אוחתק. יש קבוצה של מבקרי טלוויזיה ששונאים את התוכנית.
"אני לפעמים קורא ביקורת שמשווה את 'החיים זה לא הכל' ל'סיינפלד'. מה, השתגעתם? מה לעשות, 'סיינפלד' הרבה יותר טוב. מבוצע יותר טוב, כתוב יותר טוב, יש יותר כסף. אבל בארץ אנחנו פרובינציה. בראשונה לא ראו אותנו, בשנייה אהבו אותנו, ולא כי זה היה חתרני, עונה שלישית אהבו אותנו, ובעונה הרביעית כבר כעסו עלינו שאנחנו לא מתים. יש כאן איזו אווירה רעה. קומץ של מבקרים שאני לא יודע כמה הם ראו וכמה הם יודעים, שתמיד רוצים לעשות טלוויזיה או תיאטרון. ממורמרים מאוד ברובם.
"אולי לכן הם מוציאים הכל על אחרים. ויש מבקר אחד בישראל, שלא אגיד את שמו, שכתבתי עליו פרק נקמה עכשיו. לו יש מדור בעיתון? אז לי יש תוכנית טלוויזיה! ויש מבקר אחר, בעיתון 'הארץ', ירון פריד, נורא אוהב את הכתיבה של עצמו. הוא כתב על פרק מאה שלנו. ואני יודע לקבל ביקורת. באמת! הוא כתב שזה לא מצחיק, וש'סיינפלד' בפרק מאה ידע להצחיק, וכשהם הגיעו לעונה העשירית הם הצחיקו. עכשיו, ל'סיינפלד' אין פרק מאה. הם עשו לקט במקום. זה מבקר טלוויזיה? חביבי, חפש לך מקצוע אחר. תכתוב לתיאטרון, רק תנסה שלא לפגוש את האנשים שכתבת עליהם במסדרונות של התיאטרון. יש רוע במדינה הזאת. אבל יאללה, סתם. זו התמרמרות מיותרת".
התעמת איתם פעם?
"עם רוגל אלפר. עשיתי תוכנית שנקראה 'המופע של קושניר' ב-2001, ואלפר הביא קטילה מטורפת על התכנית הראשונה. לא אמרתי כלום. שבועיים אחרי זה הוא מביא דירוג של כל הסיטקומים העולמיים. למעלה 'לארי סנדרס' ו'סיינפלד', כי זה מה שישראלים יודעים, והתוכנית שלנו בסוף, עם 'סוף סוף סוזן' ו'שמש'. רבאק! אז אמרתי שאני מתקשר אליו.
"אמרתי לו 'תשמע, מה המטרה שלך?', אז הוא אמר לי שהוא רוצה שתהיה טלוויזיה טובה. אמרתי 'אבל לא תהיה טלוויזיה טובה, כי אם זה תלוי בך אנחנו לא נמשיך. רק התחלנו!'. אז הוא אמר לי משהו כמו, תשמע, אם תשתפרו ותעפילו למדרגת גרועים, אז אני מבטיח לעקוב אחריכם. אחת לשבועיים חטפנו את הקטילות של החיים. זה נורא הצחיק אותי".
(אלפר בתגובה: "אני זוכר את התקופה ההיא מאוד במעורפל. יותר מזה: אני ממש לא זוכר משפט כמו זה שהוא טוען שאמרתי. אין לי שום ספק שבדיקה בארכיון 'הארץ' תגלה שלא כתבתי עליהם פעם בשבועיים, אלא לעתים יותר רחוקות. באופן כללי יותר, מבקרי טלוויזיה מעולם לא חרצו פה גורל לא של תוכנית ולא של אף טאלנט, בין אם כותב או שחקן". את תגובתו של ירון פריד לא ניתן היה להשיג).
אתה נקמן?
"לגמרי. בעצם לא, אני לא עושה נקמות, אבל בסדרה הזאת? וואו! איפה שאני יכול לנקום אני מחזיר. היא הרי התחילה כסדרת נקמה במקצוע ובאנשים. ונקמה היא דלק טוב ליצירה. אתה פשוט צריך להוציא את זה החוצה. כשאני מרגיש שהביקורת מגיעה ממקום אישי, אני אומר שהנקמה תגיע. אני פשוט צריך לנסח אותה מבחינה אמנותית. והנקמה צריכה להיות מוגשת קרה. זה הכי כיף".
זה מה שהביא אותך לשתף פעולה עם גיא מרוז במסע הצלב נגד גפי אמיר?
"אני עוללתי לעצמי את הדבר הזה. היא כתבה איזה שטות, שקושניר משחק מישהו שצעיר ממנו ב-12 שנה. היא נכנסה לאתר ישן, לא בדקה את העדכון. מה שהיא ראתה היה נכון לעונה הראשונה. עכשיו, היא כתבה שזה טמטום של ליהוק. אני חושב שזו מבקרת מטומטמת! היא מסלפת את העובדות, וזה כתוב בעיתון! זה הופך למציאות! היום לא הייתי חוזר על זה, אבל החלטתי שכמו שהיא ביקרה אותי אני אבקר אותה".
אגב עיתונאים, מה דעתך על מה שעבר בשנה האחרונה על יצפאן בעיתונות? כתבו שהוא מתעלל בעובדים, ואז הוא יוצא פתאום בריאיון עם תסמונת טורט.
(צוחק). "אמרתי לך: יצפאן הוא קומיקאי מאוד מוכשר".
בכל זאת?
"תראי, עבדתי איתו. ראיתי את הקריזות, ראיתי את הכישרון. בשלב מסוים הייתי צריך לעבור הלאה. אין לי מה להוסיף. ויצפאן הוא לא התפשרות או התברגנות בעיניי. אבל בואי לא נדבר עליו. הנה, תשאלי אותי על יצפאן".
המממ... טוב . איך יצפאן?
"הוא גאון קומי! זה הקו המפלגתי שלי. עזבי, יש דברים שלא צריך להיכנס אליהם. בלי קשר, לא קל כאן בתעשייה, אבל יש כאן טלוויזיה טובה: 'רמזור', שאני מאוד שמח שמפרגנים לה, מגיע להם, ו'פרשת השבוע' של רני בלייר, 'מרחק נגיעה', 'שוטטות', שזה מבריק בעיניי. ריאליטי, לעומת זאת, זה פשעים נגד האנושות. באמת שניסיתי לראות את 'האח הגדול', אבל זה שעמם אותי. לא מעניינים אותי האנשים האלה. זה הזמן לקרוא לציבור להחרים את הפיגול האווילי הזה. בגללם הטלוויזיה שלי במרתף".
לפין, מסיבותיו הוא, לא מסכים לדבר על נישואיו השניים. את גירושיו הוא עבר באמצעות בן דמותו ב"החיים זה לא הכל", חוויה שהוא מגדיר כתרפויטית. יש לו שני ילדים - בת 18 מאשתו הראשונה ובן חצי שנה מאשתו הנוכחית. את אשתו, אגב, הוא מגדיר כ"לא פחות ממושלמת". "אני חושב שסצנת הפרידה בעונה השלישית, שבה הוא עוזב ועובר לגור בדירה ממול, לא הייתה קלה", הוא אומר. "זה היה מוזר נורא, כי כל מיני בחורות על הסט יצאו משם בדמעות. בשלב מסוים היה עוד טייק ועוד טייק, וזה נהיה חלק טכני לגמרי. זו התרפיה. כתבתי את מה שאני מכיר. זה פשוט הפך את הגירושים לחלק טריוויאלי כי בטייק הרביעי זה כבר 'יאללה, סדר ת'אור. זה מצחיק'".
מה עוד מצחיק אותך בזוגיות?
"מצחיק אותי שאנשים מאמינים שאפשר לחזור אחורה ביחסים. יש מצווה, 'מחזיר גרושתו'. המשמעות היא לחבר את השלם עוד פעם, ומי שמחזיר את גרושתו מחזיר את המשפחה. עכשיו, אסור להתחתן בימי אבל כי אסור לשמוח, אבל מותר להחזיר את הגרושה בימי אבל. למה? שאלתי את הרב שאמר לי. אז הוא אמר לי שזו לא שמחה, זו מצווה חשובה. גדול, הא? אז כל הסרטים האמריקאים שמישהו מתחתן חזרה עם גרושתו? זה לא קורה. שטויות. קורה אחת ל... וגם זו פשרה. אבל אני לא רוצה להיכנס לזה. בחילה בעיניי זה כמו אהבה, אגב. מרגישים רע, אבל שום דבר לא כואב".
ומשניהם חוטפים צרבת.
כן, אבל זה גורם אושר מוחלט".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם