ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » מחול

הווה מרשרש יופי: על "ראשס" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

מופע המחול "ראשס" מבטל את הקווים המפרידים בין מציאות ודמיון, ויוצר חלל של אמת שכמעט לעולם אינה מתנסחת. ביקורת

ענת זכריה | 13/12/2009 17:03

ראשס. מתוך המופע צילום: יח''צ

את "ראשס" יצרו ענבל פינטו ואבשלום פולק במיוחד עבור להקת המחול האמריקאית "פילובולוס", בשיתוף פעולה עם אחד המנהלים האמנותיים של הלהקה, רובי ברנט, ועם רקדני הלהקה.

החיבור נוצר על ידי צ'רלס ריינהרט מנהל הפסטיבל של צפון קרוליינה, שמצא חוט מקשר בין עבודת להקת פילובולוס לעבודה של פינטו ופולק. היתה זו הפעם הראשונה שיוצרים מחוץ ללהקה מוזמנים ליצור עבורה ועם רקדניה. היצירה, שהוזמנה על ידי פסטיבל המחול האמריקאי, הוצגה בבכורה במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק בשנת 2007. מיד אחר כך הוצגה בפסטיבל המחול האמריקאי (ADF) ובעונה של "פילובולוס" בתיאטרון הג'ויס בניו יורק. בעקבות ההצלחה הגדולה והביקורות הנלהבות נכנסה היצירה לרפרטואר הלהקה.

סביב זירה לבנה או ירח מלא, על כיסאות לבנים, יושבות שש דמויות מוזרות שכמו נשכחו בעולם. בהמשך הם ינועו במרחב החלמאי הזה, רוב הזמן שומרים על הירח - על העגול השלם. לתוך התמונה הלבנה - שחורה רבת התוגה, נמהל קורטוב של הומור ושל עכשיו, עד שההווה מרשרש יופי כמו עטיפת צלופן.

אל מול התזזית והחיפזון העולה מתוך תנועתם של הרקדנים, נע איש אחד בזהירות רבה. צביקה פישזון, לבוש מעיל כנפות

ארוך נושא מזוודה, מחפש ובודק את מקומו במעגל ואת הדרך הנמשכת הלאה, אל מחוצה לו. לרגע הוא פוגע במקום, נח וחולם, כשסרט האנימציה היפהפה שיצר פיטר סלצקה נובע מתוך ראשו.

התלישות של הדמויות מזמינה אותם לעשות מעשים חסרי פשר, אבל כאלה שיש להם הגיון פנימי פרטי - להסתבך בתוך הר של כסאות ולהתנער בחיפוש אחרי אוויר ואור, לרקוד ואלס עם כסא, לגרוב גרביים ולהחליק על הקרח בטריו מושלם ונוגע ללב למוזיקה של ארוו פרט, להזיז כסאות בשורות, בקווים ישרים, לתרגל בהם סדר. "ראשס" מבטלת קווים מפרידים בין מציאות ודמיון ויוצרת חלל של אמת שכמעט לעולם אינה מתנסחת במילים מוגדרות. אותה אמת שמשהו ממנה מצוי בין אנשים, ובמערכות יחסים רבות. הניסוח הגלוי הזה, של הדברים המהבהבים בלי מילים לרגעים באחורי תודעתנו, הוא המעשה הגדול.

"ראשס" היא יצירה שיש בה המון ליריות וחמלה אנושית בתוך חן שופע. יצאתי ממנה עם חיוך עצוב ומחשבות על הקרקס האנושי הזה שלנו. ועל איך אנחנו כולנו נעים בין הכמיהה לשאר רוח וריחוף, לבין החשכה שמתוכה בוקעת הקריאה הזאת. ואיך רוב הזמן אנחנו נכנעים גם מול מים רדודים, בוחרים לשבת על כסא לבן קטן מחוץ למעגל, ולהתבונן.