סיכום עשור בקולנוע: הפצוע האמריקאי
העשור החולף הפך את הוליווד לחולה אנושה, המתמקדת בפתרונות אלימים, זריזים ובטעם רע, ומונשמת בעיקר על ידי פסטיבלים. מזל שנותרו בעולם עוד כמה מדינות אקזוטיות
כל זה נמחק בעשור הפותח של המאה ה-21, העשור שבו הוליווד התגרשה מהמושג "קולנוע", כפי שהובן מאז החל גריפית' לעצב את השפה האמנותית הזאת, לטובת התמכרות למונח "תעשיית בידור". התמקדות בסרטים המיועדים לנוער ולילדים, הימור על סרטי המשך כפתרון להחזר השקעות מזורז, מחזור סדרות טלוויזיה נושנות, הגברה מודעת של אלמנט האלימות, טיפוח מסורת חדשה של סרטי-טעם-רע ובעיקר קומדיות תיכון וקולג'.
כל אלה הביאו את הוליווד למקום הנמוך שבו היא מצויה כעת - מפעל לייצור ג'אנק פוד שמועד תפוגתו קצר.
הצורך הפיננסי הבהול להכות את תעשיית הפופ, שעשתה מספרים מרשימים בתחילת שנות ה-90, וההכרח לחזר אחר קהל צעיר, צעיר מאוד, הם שהניעו את מקבלי ההחלטות בהוליווד, מרביתם לא אנשי קולנוע, להמר על סרטים כבדי תקציב, דלי משקל סגולי, מעין מלווים טבעיים למנות הקולה והפופקורן המוגדלות.
אל תהליכים בורסאיים אלה, חבר גם תהליך ההזדקנות של יוצרים כמו רידלי סקוט, וודי אלן, ג'ים ג'רמוש, ג'ון סיילס, מרטין סקורסזה, ספייק לי, פרנסיס פורד קופולה, אטום אגויאן, האחים כהן (כן, גם הם), דיוויד לינץ', האל הארטלי או ג'ונתן דמי - כולם מנועים חזקים שהריצו את הקולנוע של שנות ה-80 וה-90, כולם כבר מותשים, כנראה מעבר
נכון, יהיה מי שיזדרז לנופף בשמותיהם של גאס ואן סנט, ספייק ג'ונז, פול תומס אנדרסון, מישל גונדרי, דיוויד קרוננברג, דיוויד פינצ'ר, וגם, איך לא, קוונטין טרנטינו, ולהציגם כאליבי מוצק לשרידותו של ניצוץ החיים באולפני ההפקה ההוליוודיים. הטיעון לא רע, השמות בדרך כלל מתקבלים על הדעת, אך "ממזרים חסרי כבוד" הבזוי, "זודיאק" המזויף, "אדפטיישן" היומרני, "זה ייגמר בדם" הנפוח או "סימנים של כבוד" המדמם, הם לא יותר מלהיט של מדונה או שמלת נוצות של ז'אן פול גוטייה - חומר מתכלה, שממנו לא תופרים משמעויות.
מעט מאוד נעשה שם באמריקה בעשור החולף. למעשה, לא יותר משלושה-ארבעה סרטים ראויים באמת. קלינט איסטווד, שממשיך להיות משל הגדול מהנמשל שלו, הניב ב-2006 והוא בן 76 את האופוס מאגנום שלו, "מכתבים מאיוו ג'ימה"; בנט מילר האלמוני הפתיע עם "טרומן קפוטה" החכם; שון פן הזרים חיים מחודשים לטבע הגוסס ב"עד קצה העולם" הסוחף שלו, ולודג' קריגן ריגש עם "קין" בכיכוב דמיאן לואיס.
לצד אלה פעלו כמובן הבלופים המוכרים - בלוף הניו אייג', ששיאיו היו ב"התרסקות" המגונה של פול האגיס ובעבודות המרגיזות של מ' נייט שאמאלן; בלוף סאנדנס, שהעז לטעון שיש קולנוע עצמאי באמריקה, וגרר לבד עבודות מתחנפות כ"ג'ונו" וכ"מיס סאנשיין הקטנה".
בהיעדר נקודת כובד אמיתית, בדו בהוליווד (בעקבות וושינגטון, כמובן) כמה מסעות צלב אנטי אסלאמיים, שאמורים היו להניע מחדש את נישת הרלוונטיות החברתית. סרטי מלחמות הקודש ("חקירה מעבר לקווים", "גוף השקרים", "הפצוע החמישי", "הממלכה", "בעמק האלה" ועוד ועוד).
בעיראק, בפקיסטן ובאפגניסטן, היו אמורים לשחק תפקיד כפול ומחושב - להיות פטריוטים, ובה בעת לקרוע את מסווה הצביעות מעל פניהם של ג'ורג' וו בוש ושל דיק צ'ייני. למען האמת, מרבית הסרטים הללו רק הוסיפו טיח לטיעוניו המוכרים של הממשל. לצד סרטי המלחמה, כמו בכל מערך פוליטי, בקע גם ז'אנר סרטי שלום עכשיו, שבארה"ב קרוי על שמו של הצדיק ג'ורג' קלוני. "מייקל קלייטון", "לילה טוב ובהצלחה" או "סוריאנה", כולם פרויקטים ליברליים ודורשים רק טוב, שכל מצביע מרצ היה ודאי שש לתמוך בשכמותם.
דומה שאופני ההתקבלות ההיסטרית של "האביר האפל" יכולים להוות מקפצה טובה לדיון מורחב על אודות התרחקותה של הוליווד העכשווית מבסיס הפעולה הישן שלה. סרט קומיקס זה, הספוג במסרים שמרניים ומקוממים, אלימות וגותיקה סינתטית, זינק אשתקד למקום השני בטבלת ההכנסות של כל הזמנים, מיד לאחר סרט הנעורים "טיטאניק". הוא גרף אחריו לא רק את ההמונים רוכשי הכרטיסים, אלא בעיקר את הביקורת האמריקנית, שדומה כי איבדה לגמרי את הצפון.
מכת הפיטורים הקשה ואובדן העוצמה התקשורתית הפכו חלקים לא מועטים מענף ביקורת הסרטים לזרוע הנתונה לשליטתם של אולפני ההפקה וחברות ההפצה. הביקורת שינתה מוקד והדגשים, והפכה למעין סוכן פרסום של התעשייה עצמה. בליעתה של העיתונות הישנה על ידי האינטרנט דרבנה לא רק את צמיחתם של מבקרים חדשים נטולי אתיקה מינימלית, כי אם בעיקר את התבזותם של בני הדור הדועך, שחוששים לחיסול פרנסתם, ומזדרזים להתאפר בצבעי קרב עדכניים של בני נעורים.
קריסתו של הבסיס הישן והטוב של הוליווד שכבר איננה עוד, הצמיחה עולם אלטרנטיבי, בדוי בחלקו, ונטול צופים אמיתיים. זהו היקום של פסטיבלי הקולנוע, שבו ממשיכים להנשים את החולה האנוש. בעולם מתקיימים מדי שנה בין אלף ל-2,000 פסטיבלים (תלוי באופני הגדרתם), שבולעים עוד ועוד סרטים - לשם נוחיות נכנה אותם "סרטי איכות" - שבחלקם נחשפים למעשה לציבור מצומצם בלבד, שאינו בין רוכשי הכרטיסים. כאילו מדובר בקונצרטים של מוזיקה קלאסית עכשווית, שההכנסות הכספיות אינן חלק מחבילת ההתייחסות שלהם.
דווקא מהפסטיבלים האלה פרצה הבשורה הדרום קוריאנית, שהיא הרכיב האיכותי היחיד שנקלט היטב בשנים האחרונות בתעשיית הסרטים ההוליוודית. בעיקר, כמובן, בשל גודש האלימות המאפיין את התוצרת הקוריאנית. בונג ג'ון הו ("המארח", "זיכרונות מחקירת רצח"), פארק צ'ן ווק ("שבעה צעדים"), קים קי דוק ("להרגיש בבית"), הונג סנג סו ("האישה היא העתיד של הגבר") ועוד גדוד קולנוענים שלם, התנחל בתודעה המערבית דרך התיעול הפסטיבלי, ותרם לערעור הנוסחה הבטוחה בעצמה, הגורסת שסרטי איכות מגיחים בדרך כלל ממעצמות קולנוע כמו אנגליה, צרפת, גרמניה או איטליה.
הקולנוע הבריטי, שנשם במשך שנים בזכות עבודות מרשימות של קן לואץ' ומייק לי, שעיקר הישגיהם היו בתחום התוכן ההומני ולאו דווקא הצורה, השכיל להתעדכן עם שורה של יוצרים שהימרו על טיפוח הפן החזותי לא פחות מאשר על התכנים. "רעב" של סטיב מקווין נתן בומבה בפנים; אנדריאה ארנולד ("דרך אדומה", "בריכת דגים"), אנטון קורבין ("קונטרול"), פיטר מולאן ("האחיות מגדלנה"), פול גרינגרס ("בלאדי סאנדיי") ושיין מדוז ("בנעלי המת", "זוהי אנגליה") היטיבו לחבר אמירה ייחודית בעלת נגישות לקהל הרחב.
הצרפתים תרמו בעשור החולף שמות חדשים כמו לורן קאנטה ("בין הקירות"), עבד אלקשיש ("הגרגר והדג") וראשיד בושארב ("ימי תהילה"). הגרמנים שלחו קדימה את פאטי אקין ("עם הראש בקיר"), והאיטלקים את מאתיאו גארונה ("גומורה") - כולם עם סרטים על אודות רובעי מהגרים ופשע. אך בעידן של ערעור ההיררכיות הישנות הועתקו מרכזי הכובד האמנותיים המשלבים ויטאליות, תשוקה לביטוי עצמי וזווית ראייה חדשה, אל המזרח הרחוק, אל הסביבה הקרובה לדרום קוריאה.
צאי מינג ליאנג הטייוואני שיגר למערב את "שלום לפונדק הדרקון" הנפלא; וונג קאר ויי ההונג קונגי סיים לטוות את יצירת המופת המפוספסת שלו "2046"; ז'יה ז'אנג קה הסיני יצר רצף מרשים של עבודות, וביניהן "פלטפורמה", "העולם" ו"טבע דומם". מתאילנד התגלגלו החוצה שמות כפן אק ראטנארואנג ("ימים אחרונים ביקום") ואפיצ' אטפונג ויראסטקול ("מחלה טרופית"). סינגפור (רויסטון טן), קמבודיה (ריטי פן), הפיליפינים (ברילנטה מנדוזה), אינדונזיה (רירי ריזה) ומלזיה (יסמין אחמד) טרפו לגמרי את חפיסת הקלפים המנצחים בתודעה הפילמאית. כעת אין עוד צורך להמתין בכיליון עיניים לאיזשהו מחקר חדש בהוצאת רסלינג, למשל, כדי לדעת שהרב תרבותיות איננה רק הבון-טון, אלא הטון היחיד בתזמורת העכשווית.
טורקים (נורי בילה ג'יילן, ריאה ארדם), אפריקאים (עבדל רחמן סיסאקו, מחמט סאלח הארון), איראנים (ז'אפר פאנהי, מאג'יד מאג'ידי), בלגים (האחים לוק וז'אן פייר דארדן), מקסיקנים (קרלוס ריגאדס, אלחנדרו גונזלס אינייריטו, אלפונסו קוארון) ורוסים נפלאים (אנדרי זויאגינצב, אלכסי גרמן הבן, איוואן ויריפאייב) הרחיבו והעמיקו את המנעד של הפילהרמונית הנוכחית, שאינה מנגנת עוד רפרטואר הוליוודי, ואינה נזקקת עוד לאישור מערבי לתוקפה העז של אמנותם.
ומעל כולם ריחפו הצאצאים הישירים של האימפריה ההבסבורגית, על מחוזותיה השונים - אוסטריה, הונגריה וחלקים מרומניה. נס הקולנוע הרומני, שמתמצה בסרטים כמו "מותו של מר לזרסקו", "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" או "שם תואר: משטרה", מתחרה רק ביצירות המופת הגדולות שהגיעו מהונגריה: "הרמוניות ורקמייסטר" (בלה טאר), " אופיום" (יאנוש סאס) ומעל כולן "דילר" החד פעמי (בנדק פליגהאוף).
כל אלה, בצירוף הסרטים האכזריים מתוצרת אוסטריה דוגמת "נקמה" (גץ שפילמן), "יבוא/יצוא" (אולריך זיידל), " איש העצמות" (וולפגנג מורנברגר), השכיחו את הצורך לתור אחר שרידי האימפריה ההוליוודית. כל אלה, וכמובן האוסטרי הגדול מיכאל האנקה, שבעשור האחרון ניפק עבודות נוקבות כמו "המורה לפסנתר", "מחבואים" ומעל לכל "הסרט הלבן" - סרט העשור שחלף, שאותו נראה כאן בעשור הבא, בעוד שבועות מספר.
נא להמתין לטעינת התגובות
