ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » אמנות

בשר מבשרם: ריאיון עם רוני טהר-לב

רוני טהר-לב, בתם של הפזמונאי יורם טהר-לב והמשוררת נורית זרחי, תמיד ברחה ממילים. במקום לכתוב היא העדיפה לצייר. בתערוכה החדשה שלה, "קרבת הבשר", היא מציגה דיוקנאות חושפניים של הוריה, לצד תרנגולות בתנוחות מגרות. שיחה על הפואטיקה של הצלוליטיס והארוטיקה של האטליז

הציורים נותרו בבדידותם כל הלילה. בפינה אחת יורם טהר-לב, התמלילן הכי פורה בארץ. זקנו הלבן
מתמזג עם שיערו המאפיר. בפינה השנייה נורית זרחי, אחת המשוררות המוערכות ביותר בנוף המקומי.
למחרת, בבוקר שישי זועף, הם פגשו את גרסת הבשר והדם שלהם. ראשון נכנס טהר-לב. אתמול הציור עמד בפינה אחרת, אבל ברגע האחרון הוצב ליד אשתו לשעבר, זרחי. אחר כך גם המשוררת הגיעה לגלריה, מביטה בבתה אלה ובארבע נכדיה הנסיכיים שנפרסו על פני בדי הענק.

רק אדם אחד נותר מחוץ לתמונה המשפחתית: רוני, בתם של טהר-לב וזרחי. לא שכחו אותה בבית, היא היוצרת. בתערוכה "קרבת בשר" (גלריה ברנרד בתל אביב) היוצרות התהפכו. הבת היא הבורא, ההורים פרי הבטן. זהו מפגש מרתק שמאפשר לראות את הבבואה של אבא ואמא כפי שנתפסת בעיני הבת, ובמקביל לשרטט דיוקן עצמי דרך דמות ההורים.

"ציורי המשפחה מוציאים את הניואנסים הכי עדינים של הנפש", אומרת רוני טהר-לב. "כל פורטרט כזה הוא שיחה. במהלך העבודה עלו בי תחושות שלא חוויתי מאז שהייתי ילדה. ציירתי את העיניים הכחולות של אחותי ופתאום נזכרתי בקנאה שהיתה לי בהן. הניסיון שלי הוא לתפוס את המהות של הדמות בלי לעשות אסתטיקה של סינון. אמא שלי במציאות נראית הרבה יותר טוב מהפורטרט שלה. על הבד היא נראית עוצמתית וחזקה. הכוח הזה שיצא ממנה בציור הפתיע גם אותי".

לחשוף כך את ההורים על הקנבס - בהחלט משימה מסובכת.
"כבר בשלב מוקדם אמא שלי לקחה את החירות לעצמה. גם בתוך הכתיבה שלה היא חופשייה ברמה מוחלטת. ביני לאמא שלי ואחותי יש חוזה: אנחנו לא נדרשות לקרוא את הטקסטים שלה, במיוחד לא את הפרוזה. יש בזה סוג מסוים של גילוי עריות. תכתבי מה שתרצי, אבל אנחנו לא קהל היעד. זה חופש נקי ואמיתי. זה משחרר גם אותה וגם אותנו".

ואבא שלך?
"הכי קשה היה לי עם אבא, הייתי הכי זהירה איתו. זה כבר קשור ליחסים של ילדה-אבא. חשבתי מה יעבור לו בראש כשהוא יראה את התמונה. אבא שלי הוא המעריץ הכי גדול שלי מילדות. חושב שאני ורמברנדט באותה ליגה. זה נתן לי ביטחון לעבוד המון שעות. אתה צריך מישהו אחד שמאמין בך. כילדה הייתי מציירת רישומים וזורקת אותם לפח. הוא היה מוציא אותם, מיישר וממסגר. עד היום הם נמצאים אצלו".

ציירת את כל ארבעת ילדייך. איפה מסתיימת האמא ומתחילה האמנית?
"האינטימיות הזו לא קשורה להורות, אלא ליחסי אמא-ילד. המקום שאני בו אמא, הוא לא המקום שבו אני יוצרת. זה באוויר, אבל זו תמיד שיחה על אמנות באופן כללי".

האם הציור חושף כמו שטקסט מגלה?
"תמונה לא חושפת כמו טקסט. היא עוברת מערך אחר, לא מילולי - רגש, צבע. זה לא חושף אותך לאינפורמציה. אני בת של שני כותבים, לא פלא שאני לא כותבת. רציתי את הדבר האחר. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אבל התמונה היא נקייה. אין בה את פרטי הרכילות

של החיים. יש גישות באמנות שדוגלות בלצייר את הרחוק. אני חושבת להפך, דווקא צריכה לספוג. הייתי בתאילנד, חופים מדהימים, אבל לא מצאתי תשוקה לצייר טראסות של אורז. אני אצייר את הקומקום שעמד אצלי שנתיים בסטודיו. מהבחינה הזו, המשפחה היא נוף מוכר".

טהר-לב (45) נולדה בקיבוץ יגור. כשהיתה בת שנה התחילה המשפחה לנדוד - ראשון לציון, פתח תקווה, תל אביב. "לא חוויתי את ההורים שלי כאמנים", היא מספרת. "כשבאתי הביתה אמא שלי לא היתה עובדת. היא כתבה בזמן שהיינו בבית הספר. רק כשהלכתי לישון, שמעתי את מכונות הכתיבה של ההורים עובדות".

אמך היא גם מגדולות סופרות הילדים בישראל. היא חשפה בפנייך את הטקסטים שלה?
"אני לא חושבת שאמא שלי היתה צריכה או אמורה לשתף אותי בסערות הנפש שלה. חוויתי אותה כאמא. אמא שלי לא סובלת להקריא. אחותי ואני לא עשינו לה הגהות. לפעמים היא היתה שואלת אותנו איך ילדים אומרים ככה וככה. אבא שלי דווקא סיפר לנו סיפורים לפני השינה לפי הזמנה. כל היום קראנו. אמא היתה מביאה ספרים של אחרים. המון ספרים. היא אלופת העולם בזה, יש לה רגישות היסטרית לספרים. היא חוזרת מחו"ל עם ספרים שרק בדיעבד אני מבינה שהייתי זקוקה להם. אין דבר יותר כיף מלהסתובב איתה בחנויות ספרים בלונדון. והיא יודעת את כל הרכילויות הספרותיות".

איזה משמות ההורים - זרחי או טהר-לב - מיתג אותך בילדותך כבת של?
"של אבא, טהר-לב. אבא היה אז אייקון. היו מעט כותבים, וכמעט כל שיר שלו היה להיט. הוא כתב למעלה מאלף שירים ("גבעת התחמושת", "בפרדס ליד השוקת", "על כפיו יביא", "הבלדה על משה יואל סלומון", "היה לי חבר, היה לי אח", וגם שירי ילדים כמו "כולם הלכו לג'מבו" ו"ברבאבא" - רשימה חלקית בהחלט, א"ה). לא ידעתי איך להגיב לזה. אמרו 'נכון את הבת של טהר-לב?' ולא ידעתי מה לומר, איך להמשיך את השיחה. מה עושים מפה והלאה".

אבא שלך מייצג את שיא הפזמון הפופולרי. על השירה של אמא שלך אמר אריאל הירשפלד: "גירויי החיים מגיעים אליה כמו פצצות וככאלה היא משגרת אותם אחר כך בתוך המילים שלה". איך חיו העולמות האלה זה לצד זה?
"הדיאלוג הזה הוציא משניהם חומרים נוספים. אמא שלי פרסמה חומר יותר זמין לקהל, ואבא שלי כתב גם טקסטים יותר איזוטריים. כל הזמן היה דיאלוג ביניהם. אני זוכרת שבבית דיברו כל הזמן בחרוזים. חרוז מתוחכם, חרוז לא מתוחכם".

היא לא חוותה את בית המשפחה כזירה בוהמית. "הגיעו אלינו הביתה חוה אלברשטיין, מתי כספי יונה וולך. אבל לא הרגשתי חיים בוהמיים, בסך הכל קומה שישית בפתח תקווה. לאמא שלי היו כמה חברות, רובן בלי ילדים. לאבא שלי היה שולחן שבועי עם שלמה ניצן, יהודה אטלס ואלונה פרנקל ושם הם היו משייפים בדיחות". 

היא תוצר של דור הפרחים, חופש ללא גבולות. למדה בבית הספר החצי אנרכיסטי בראשון לציון
ובקושי הכירה את מוריה וחבריה לכיתה. "לא הייתי הרבה בבית הספר", היא מספרת. "בבית היתה
תפיסה שצריך לתת חופש מוחלט. אני זוכרת את ההורים שלי כותבים פתקים בנוסח 'מסיבות
שאינן תלויות בה רוני לא הגיעה היום לבית הספר' - והיו 4,000 פתקים כאלו. אבל למרות זאת,
בגיל 16 סיימתי את כל הבגרויות בהצלחה. בתמורה קיבלתי כרטיס מההורים לדרום אמריקה".

במשך שנה היא נדדה בעולם עם בן זוגה, יהודה. "לא חוויתי את זה כמרד. נורא רציתי לראות את דרום אמריקה. אולי היה חוסר התחשבות בהורים שדאגו לי - בכל זאת הייתי ילדה בת 16. בסוף הטיול, כשהייתי בת 17, התחתנתי עם יהודה. זה היה מוזר, אבל אני לא בן אדם שאומרים לו מה לעשות. אני לא בטוחה שההורים שלי התלהבו מזה. אני חושבת שהתחתנו כדי שלא אלך לצבא. כעבור שלוש שנים התגרשתי והתחתנתי עם בחור אחר, ונולדו לנו יהונתן וקמה. אחר כך שוב התגרשתי".

איך שגלגל מסתובב. כשהיתה בת 29 שוב נפגשו דרכיה עם יהודה, מוזיקאי המתמחה בז'אנר האתני. "יש משהו באהבה הראשונה, אהבת הילדות, שאין במקום אחר. יהודה הוא אהבת חיי. כשאתה צעיר, כל ריב, שבירת קשר, נראה לך טבעי. אתה מאמין שאם פגשת אהבה אחת, כנראה יהיו לך מלא. אבל זה לא ככה".

לפני כעשור החליטו השניים לגור במתת, מצפה קטנטן בגליל המערבי, אליו התוועדו לאחר שערב אחד נתקע שם יהודה עם אוטו מקרטע בסיום הופעה. "יש שם רק 12 בתים, ואתה צריך לעבור ועדה. הגשנו מועמדות, וערב אחד מתקשרים אלינו ואומרים: 'התפנה בית, עד הערב אתם אמורים להחליט'. הבנו שאהוד בנאי היה לפנינו בתור, אבל הוא החליט לוותר. תוך כמה שעות היינו אמורים לקבל החלטה שתשנה לנו את החיים".

היא לא מצטערת לרגע. "לפני שגרנו במתת היה לנו בית בהרצליה. הלכתי שם יחפה. זה נתפס שם כמרד. ועכשיו במתת זה מרד עם עקבים. רציתי מקום שאם מרוח לי ירוק על הפנים, לא יפתחו עליי עיניים. נורא רציתי שייכות. לכולם יש שם קומפוסט בחצר. במתת, אם אין לך עז, זה לא נורמלי. עז זה דבר מאוד טבעי אצלנו".

גם ביפו, אצל חינאוויי.
"השתתפתי במרתון בן שבועיים של ציור נוף בירושלים. בסוף היתה הרצאה חשובה ומכובדת. החלטתי להיראות ליידי. התאפרתי, הסתרקתי והתלבשתי. ואז מישהו לידי אמר: 'רוני כל האוזן שלך שחורה'".

שנים רבות מחייה הוקדשו לעבודה רוחנית - יוגה, גורדייף, טיפול אנרגטי. במשך חצי שנה היא למדה סופיזם בסקוטלנד. "היתה לי פנטזיה שאני יכולה להשתנות. לקח לי המון שנים עד שהייתי מסוגלת לומר שאני יכולה להשתנות רק קצת, וצריכה לקבל את עצמי. לקבל את כל הפגמים". לפרנסתה עבדה כמורה לציור ואיירה ספרי ילדים רבים, בהם גם של אמה. היא שנאה כל רגע. "עשיתי את זה בשביל הכסף, הרגשתי שאני עובדת כמו חשפנית. מכתיבים לך סיפור. אני לא מאיירת, אני מציירת". היום היא מתחזקת צימרים בחצרה.

לציור התוודעה בגיל צעיר. "המשבצת של הכתיבה היתה תפוסה על ידי ההורים. זה לא היה אטרקטיבי מבחינתי. אבל הבחירה בציור נעשתה לפני גיל ההתרסה. אני זוכרת את עצמי מגיל צעיר עם דבק או צבעים על הידיים. הצורך בחומר הוא מאוד ראשוני. הייתי מראה לחברים של ההורים, כמו הצייר יוסל ברגנר. הוא היה מלך, מאוד הקסים אותי. היצירה בבית כל הזמן ריחפה באוויר. מאוד הוטמע בנו הערך של לעסוק במה שבאמת מעניין אותנו, ולא במרדף אחרי הכסף. היתה תחושה שאם תהיה רואה חשבון תנודה מהירושה".

 
עד גיל מאוחר החלטת לא ללמוד ציור באופן מסודר.
"אתה לא יודע לכמה מקומות נרשמתי, רובם קיבלו אותי כבר לשנה השנייה. הייתי שבוע בלימודים ועוזבת. אז החלטתי להפסיק להירשם. כשהייתי בת 20 לא היה אצל מי ללמוד ציור פיגורטיבי. לא  רציתי להמשיך ללמוד אצל מורים שלא מדברים בשפה שלי. זה כמו ללמוד לתקן מכוניות אצל שף".

לפני כמה שנים החליטה להירשם לשיעורי ציור מסודרים אצל ארם גרשוני, תלמידו המובהק והמוערך של כהן הציור הפיגורטיבי, ישראל הירשברג. "ארם נתן לי כלים חדשים, הוא ניסה לזהות איפה, עזר לי כשהייתי במשבר יצירתי למצוא את עצמי".

משם המשיכה למאסטר עצמו. "ישראל הירשברג עשה תרומה רצינית לציור הפיגורטיבי בישראל. הוא בנה קבוצה מרשימה של אמנים והכניס אותם למוזיאונים. בלעדיו זה לא היה קורה. בכל שבוע נסעתי ממתת לירושלים, ואני בכלל שונאת לנהוג. אני נורא סוליסטית בקטע הזה, ההתמדה הפתיעה אותי. ישראל פתח אותי, גרם לי עוד פעם ללכת לאיבוד. האהבה שלו לציור היא ענקית. הוא יכול לעמוד ולומר, 'יו, איזה אדום!'. וזה בכלל לא יהיה ציור, אלא אדום שראה בפח זבל".

בחרת לגור בסביבה לא יוצרת.
"יש המון בדידות בלהיות צייר, בטח במתת. החברים הטובים סביבי הם אקולוגים, בנאי בוץ, רופאים סיניים. הקהל היומיומי לא בא מתחום האמנות. הדו שיח שאתה מקיים הוא עם ציירים מתים. ברמת היומיום אתה מנהל שיחה עם הקיר. זה מאוד קשה. אתה רוצה להיות ליד אנשים שאוהבים ציור, לדבר איתם את השפה הזו. פעם בשבוע אני מגיעה לתל אביב לפגוש את אמא, ורואה את החברות האמניות שלי". 

לא צריך להיות חד עין כדי להבחין שבין בני המשפחה התנחלו אורחות לא קרויות - שלוש תרנגולות מרוטות עור. העבודות "שלוש הגרציות" ו"ונוס מתנובה" דווקא מתכתבות עם נושא התערוכה - "קרבת הבשר".

"משפחה היא אכן קרבת בשר", כותב דרור בורשטיין בקטלוג התערוכה. "יחסי משפחה אינם יחסים מופשטים, אלא גופניים. צאצאיך הם 'עצמך ובשרך', אבל גם אדם אחר. לכן מבט בתרנגולות אינו צריך לצרום כשהוא מועתק להתבוננות בהורים או בילדים. זהו מבט במשפחה כ'בשר אחר' במלוא הרצינות והכבוד כלפי הבשר. המבט בכל אחד מהציורים הללו הוא בסופו של דבר גם דיוקן עצמי. כל מי שמביט בהוריו יודע זאת. במילים אחרות, את התערוכה אפשר לראות גם כקווי מתאר או כחומרי גלם לציור אחד ש'חסר' בה והוא הדיוקן העצמי של הציירת.

"התרנגולות אינן רק מזכירות את קרבת הבשר בין בני המשפחה: הן גם תמונת עתיד של כל המשפחה ושל כל בשר. אכן, זו הטרגדיה של המשפחה ושל האינטימיות בכלל: ככל שמתקרבים יותר, ככל שהזולת נוכח וקרוב, הופך אובדנו, אי שם בעתיד, למטריד יותר".

"מרתקת אותי, פיזית וויזואלית, ההתעסקות בגוף", אומרת טהר-לב. "לא כיופי אולטימטיבי, אלא כמשהו חושני ונוגע. לקחתי את זה למקור הכי חי - הבשר. לא רציתי לעשות ממנו משהו ענוג כזה. ניסיתי לחדור אליו. כדי להגיע למהות של הבן אדם, צריך לדעת בחומר עצמו, בבשר. גם הדיוקנאות מאוד דשנים, עבים, מלוכלכים".

השוקיים הפעורים ב"ונוס מתנובה" דומים לחמוקיה של דוגמנית העירום, שגם דיוקנה מוצגת בתערוכה. "רציתי לחתור נגד האישה כאובייקט. כשאני מסתכלת על הגוף אני רואה שומן, בשר אדום, סחוס צהוב. אני לא מחזיקה ביד תפוח עדין. לתפיסה הזו של תיאור הגוף קראו 'ונוס השחורה'. האישה עברה התעללות בעולם העתיק, בעולם הקתולי. ההתעסקות בעירום לא היתה רלוונטית, אף פעם לא הרגשת שיש לה נוכחות עצמית. לא ראיתי את הרטט של הצלוליטיס. רציתי להביא את היש בלי לשפץ אותו, להכיל בתפיסת היופי עוד משהו. הארוטיקה לא יושבת על המושלמות".

הבשר מושך אותך?
"כשאני מבשלת עוף, תמיד עולות לי אסוציאציות ארוטיות. הרבה נשים חוות את זה. הצורה, הקמטים, העור, הסחוס - מזכירים גוף. העבודה התחילה כשהלכתי לאיטליז ואמרתי, 'אני רוצה את התרנגולות הכי יפות'. סיפרתי לקצב למה והוא הוציא את כל התרנגולות ואמר 'תבחרי'. הן היו קצת רזות. זו הייתה חוויה חושנית וזה הדליק אותי. בבשר יש זוהר".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...