לפיד המורל
מדי שבוע יאיר לפיד בוצע את החלה ומזמין אותך לשולחן השבת, ומי לא רוצה להגיע לארוחה של "אולפן שישי"? מעט מאוד תוכניות הצליחו למצב את עצמן כבמה המרכזית. אפשר להתקומם, לצרוח למה האלטרנטיבה של המתחרים לא משיבה מלחמה. אבל זו משימה כמעט אבודה לנשל אותם מהבכורה
וזה מה שמגזין חדשות שבועי צריך לעשות. לא להסתפק בדיווח המיידי, אלא לספק לצופה כלים לעיבוד. בדרך כלל "אולפן שישי" עושים הכל שזה לא יקרה, הפעם - בזכות החפיפה הזו - הם הצליחו בגדול.
מדי שבוע יאיר לפיד בוצע את החלה ומזמין אותך לשולחן השבת. מי לא רוצה להגיע? כבר שנים ארוכות "אולפן שישי" נתפסת כבמה המרכזית. מעט מאוד תוכניות הצליחו למצב את עצמן כך. אפשר להתקומם, לצרוח למה האלטרנטיבה של המתחרים לא משיבה מלחמה. אבל זו משימה כמעט אבודה לנשל אותם מהבכורה.
ל"אולפן שישי" יש סדר יום קולע (ומתחנף) לטעם הקהל הישראלי. זה שקם בבוקר עם שיר חדש של איל גולן, נתקע בפקקים ליד ראשון, קונה לילדים שלו כרטיסים לקונג פו פסטיגל ונרדם בשירותים עם מוסף ספורט ביד. גם מבנה התוכנית שומר על אחידות: רפרוף חדשותי, פרשנים שמפטפטים על אירועי השבוע וכתבות מגזין ערוכות היטב. שום קסמים.
אפשר לזלזל במנעד הסיקור (חלק גדול מהכתבות נולדו בזכות יחצניות שסימנו את המהדורה כמקדם המכירות הכי טוב ללקוחותיהן), אבל אי אפשר שלא לחוש את המאמץ והמלחמה שמקדישים ומקדשים אנשי המהדורה כדי להשיג את האייטמים המעניינים, לדעתם, את ישראל הראשונה (והשבוע: דיוקן של האמא הפולנייה של אלי רייפמן, קובי פרץ והשלופים). הגישה הזו נותנת לתוכנית כוח.
יש גבר בבית. מלא בעצמו, נחוש, מריח נהדר. מלאכת הניצוח נעשית ביד רמה. הוא זה שיראיין את הפוליטיקאי החם (המתאבן: השר ישראל כץ, עם ארומה שוביניסטית מקוממת), והוא האיש שיוביל את נושאי הדיון בפני מועצת החכמים, ששבועות ארוכים כבר לא מחדשים דבר, אלא רק מדבררים את החדשות. העיקר שהם נהנים מהמעמד החגיגי. למה להרוס את אווירת השבת?
כמה דקות לאחר שאליהו חי בן ה-16 סיפר על קבר אביו על הנתק ביניהם בעקבות חזרתו בשאלה וקרא לנוער הגבעות לא לנקום, הציג הנריקה צימרמן את סיפורה הבלתי נתפס של ערין אחמד, שתכננה להתאבד בראשון לציון, אבל ברגע האחרון חזרה בה לאחר שהבינה כי מולה עומדים אנשים ולא לוחות מטרה. אחמד ריצתה עונש של שבע שנים בכלא הישראלי, השתחררה ומאז הפכה לדוברת של שלום בעולם.
זהו אייטם חריג בנוף התקשורת המקומית, אולי כי החתום עליו הוא עיתונאי ערוץ הטלוויזיה הספרדי "אנטנה", המסקר את יחסי ישראל-פלסטין שנים רבות. כתבה שמשקפת פיסת מציאות אשר בעיני הדוברים הרשמיים של ישראל
איך הסיפור התגבר על מערכת הבלמים המיושנת והמפוחדת המאפיינת מהדורות פריים טיים? מלבד הרצון המוצדק לא להחמיץ את הסקופ הסנטימנטלי (אחמד ראתה אם אוחזת בתינוק והתחרטה), זה חומר שמאמץ את הנראטיב הידוע: גם כאן (בדיוק כמו נאום הבן היתום על הקבר) ישראל נמצאת בצד הקורבני. הפסיבי. כאילו אין לה חלק בבניית המציאות של המזרח התיכון, זו שזורעת מוות בשבי שומרון, ראשון לציון ועזה.
לפיד, כהרגלו, שיטח את השיחה. מה קורה בשטח? האם זה באמת קול שמייצג? תיעוד נדיר כזה מזמין הרמות להנחתות, להבין - קיבינמט - מה השתבש פה. ללפיד יש היכולת העיתונאית להוביל שיחה כזו, אבל הוא לא רוצה. מעדיף להיתקע בתפקיד דובר צה"ל של מדינת ישראל, נושא הלפיד של המורל הלאומי. "פעם כשהפלסטינים אמרו תשים חגורה, הם התכוונו למשהו אחר", הוא נתן סנוקרת מבודחת לצימרמן אחרי שהלה סיפר לו על נוהלי התנועה החדשים בגדה. אין כמו כאפות בלילות.
"אולפן שישי", ערוץ 2
נא להמתין לטעינת התגובות
