בגסות: "רמזור" היא התוכנית הרעה של תשע"א
הבעיה ב"רמזור" אינה הוולגריות. הבעיה היא שמרבית צופיה מזדהים עם הוולגריות. אודי הירש מסביר איך קרה שהסיטקום הבינוני הפך להצלחה מסחררת בעוד "ארץ נהדרת" מקבלת ביקורות חמוצות
הבעיה של "ארץ נהדרת" היא ההיסטוריה. איתרע מזלה וקדמו לה "ניקוי ראש" ו"החמישיה הקאמרית". שתיהן פעלו במציאות נוחה הרבה יותר: האחת נהנתה מהמונופול של הערוץ הראשון, והשנייה פעלה בניינטיז התמימות, רגע לפני שהרייטינג היה למולך. "ארץ נהדרת" משחקת במגרש אחר לגמרי: עליה לשמור על איזון בין הדאחקה לבין האמירה המשמעותית; בין לובה, הפילוסים והמקפלות לבין הסאטירה הפוליטית. הדאחקות, ולא הסיכות שננעצות בנתניהו ובליברמן, הן שמבטיחות ככל הנראה שרבע מהאוכלוסייה תצפה בתוכנית מדי שבוע בשבוע.
ל"רמזור" נוח הרבה יותר: היא נכנסה לתוך שממת הסיטקום הישראלי. קדמו לה "קרובים קרובים" ו"כן מה" האולטרה מפא"יניקיות, "שמש" האולטרה דבילית, "החיים זה לא הכל" האולטרה תמוהה, וקטסטרופות דוגמת "שבט כהן", "מאש"ה" ו"פאזל". שנתיים לפניה עלתה "החברים של נאור", שמשתייכת לתת-ז'אנר ייחודי המכונה "סדרות על נאור ציון".
וכך, בעוד מ"ארץ" תובעים כל העת לעמוד בסטנדרטים בלתי אפשריים במציאות של הטלוויזיה המסחרית בישראל, הסדרה של אדיר מילר ורן שריג מקבלת פטור גורף מהמרכיבים החשובים ביותר בכל יצירה - המשמעות והמהות. "רמזור" כאן רק בשביל הדאחקות, והצלחתה נמדדת בהשתלטותה על שיח בדיחות המילואים, שהיה שמור עד כה לסרטי הבורקס ול"גבעת חלפון". בזכותה צץ בתחילת כל משפט בעברית נודניק עם "גיסנו".
הפטור הזה מקומם, בייחוד לאור הפוטנציאל של "רמזור" לומר משהו אמיתי על חייו של הישראלי ממעמד הביניים. אני חש על בשרי את גודל הפספוס. בעונה האחרונה זיהיתי ב"רמזור" מדי שבוע בשבוע פרקים מהביוגרפיה הפאתטית שלי - את אובססיית הקניות לפני לידת התינוק, את הניסיון הנואש להוציא דרכון זר כדי להימלט מהאיום האיראני, את מחנק המבקרים בבית החולים לאחר הלידה.
באופן מיסטי, בשבוע שבו הצלחתי לחטוף דו"ח על שיחה בטלפון סלולרי בשעת נהיגה וגם לשלם 11 אלף שקל על תיקונים במוסך, שודר ב"רמזור" פרק שבו אמיר (מילר) וחפר (ניר לוי) עוברים חוויות זהות לגמרי. אני גם מתגורר במודיעין, שזה בדיוק כמו גבעתיים, רק בלי הגלאם של קפה ויולה.
למרות ההבחנות המדויקות של מילר ושריג, אין להם שום עניין לצלול אל הנפש הישראלית. גדול עליהם. במקום אמירה כואבת
יש סיבה ש"רמזור" בורחת מהמציאות ונאחזת בדאחקות: דמויותיה הראשיות הן פמפלט. לאף אחת מהן אין מנדט לזוז מילימטר מהסטריאוטיפים שהוכתבו לה. אפילו שם הסדרה מרמז זאת - הצבעים מייצגים את השלבים השונים בחיי הגיבורים, מחפר הירוק והמשוחרר ועד לאיצקו (ליאור כלפון) האדום והמשועבד. חייו הסוערים של יוצר הסדרה שריג, שבעצמו שינה השנה סטטוס, מעידים עד כמה המגבלה הזאת מופרכת.
על האופן שבו משורטטת דמותה של טלי נאמר לאחרונה בראיון: "חשבתי שהיא דמות פיקטיבית לחלוטין - קיצונית, קריקטורה של אישה שלא באמת קיימת - ובגלל זה נורא הפתיע אותי שהצופים מזדהים איתה. אני לא מכירה נשים כאלה". הדוברת לא הייתה הדה בושס, כי אם השחקנית שמגלמת את טלי, ליאת הרלב.
היכן שאין אישיות, אין רגש. גם הקומדיות הציניות ביותר טורחות להתחמש במטען רגשי. "המשרד" האמריקאית דאגה במשך שנים לשמור על מתח רומנטי - ותמים לחלוטין - בין שתי דמויות מרכזיות. לארי דיוויד המיזנתרופ עשה ב"תרגיע" הכל כדי להחזיר אליו את אשתו מעוררת האמפתיה, מילה שאין להעלות על הדעת בהקשר של לילך (יעל שרוני) מ"רמזור". "משפחה מודרנית", שכמו "רמזור" בנויה על אי הבנות בין בני זוג ושגם דמויותיה הנשיות אינן סימפטיות במיוחד, נעה באופן תדיר בין ציניות לבין סנטימנטליות. אכפת לך מה יקרה לגיבוריה רוויי המגרעות בפרק הבא.
כיוון שנשללה מהדמויות האפשרות לאהוב, נותר להן רק לשנוא. הערבים מוכרים לבּנה וגונבים מכוניות; האחות ששוכבת עם איצקו אחרי היכרות של שתי דקות היא, כמובן, רוסייה; הילד השמן והדחוי שמסייע לחפר לפרוץ לאתר של הבלוגרית שמשמיצה אותו דורש ממתקים מגעילים של רוסים; הרבנים שמסייעים בבחירת השם לתינוקת מקללים זה את זה.
שלא כמו ב"הכל נשאר במשפחה", שבה הונגדה דמותו של ארצ'י באנקר עם חתנו ראש הכרוב (רוב ריינר) יפה הנפש והליברלי, ב"רמזור" אין אירוניה שמסתתרת מתחת לדעות הקדומות ולגזענות. מה שרואים זה מה שיש: היחסים בין הדמויות הראשיות מאופיינים בצביעות ובחשדנות ותו לא. אפילו התינוקת שרק נולדה היא בגדר חשודה: אמיר מדמיין כיצד בעוד שנים רבות היא תהיה המזרן של החבר'ה, ושל חפר. גם באירוע המשמעותי ביותר בחייו של אדם אין אופק אחר זולת הפסימיות והגסות.
כאן מצטלבות שוב דרכיהן של "רמזור" ושל "ארץ נהדרת": בעוד הראשונה חוגגת את הוולגריות, השנייה שמה אותה ללעג. מנגד, יש לזכור שמעמדן הציבורי של הדמויות ש"ארץ" חבטה בהן לאורך השנים רק התחזק: מרגול נהפכה לאייקון, ילדים התחפשו לעוזי כהן המנוח, אביגדור ליברמן צבר פופולריות. ברחוב הישראלי נחשבת הברוטליות ליתרון. יותר מ-30 אחוז מהישראלים מזהים את עצמם במלחמה המתמדת בין הזכר של "רמזור" לסביבתו - אשתו, נותני השירות, ילדיו, המיעוטים המעיקים שמקיפים אותו. הסדרה לא פורחת בגלל הדאחקה, אלא מפני שהיא מספרת את האמת. וזאת הנקודה המבהילה בהצלחתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם