מתחת לאף
הגרסה של צעירי הבימה ל"החוטם" של גוגול לא מספקת נחמה או מוסר השכל, אך מענגת בדרך שבה היא משתמשת בדבר היחיד שעוד נותר לנו: הדמיון
יצרו המעבד רפאל מילוא-עמר והבמאי שי פיטובסקי. השחקנים מסתובבים על הבמה כאנשים ירוקי אף שאיבדו כיוון, ועוד לפני שהם פותחים פה, אנחנו כבר יודעים: מדובר באנשים תלושים, במצב תלוש, וכמובן - מי לא מכיר את "החוטם" של גוגול הגאון - באף שנתלש. זו החוויה באירוע של קבוצת צעירי הבימה: מצבים מעוותים, וחוקיות שאין לה חוק. כי האף שנתלש באופן מסתורי ממרכז פניו של פקיד המדינה הבכיר, המאיור המגלומן קובלייב, בתחילת הפנטזיה, ישוב למקומו אחרי סדרת הרפתקאות שלא ייאמנו, אבל ייתכנו. לפחות כך אומר גוגול בסיפור. הצופים נשארים תלויים בין מציאות לפנטזיה, חסרי אחיזה במשהו ממשי.
הבמאי הכה מוכשר פיטובסקי מתזמר את האירוע כחלום בלהה לירי עם במה ריקה, אבל מלאה בפעילות שחקנים בלבן-אפור אלגנטי, בקוביות אפורות שמחליפות שימושים: מכרכרה נוסעת עד כן שעליו עומד ישו בכנסייה. ובעומק הבמה: מראה שחורה בעלת צורה לא מוגדרת. גם המוזיקה והתאורה מפגינים נוכחות פיזית. השחקנים בקבוצה מאושרים לשחק תפקידים קומיים בסגנון הקומדיה דל ארטה האיטלקית העממית, עם הדמויות המוכרות משם. מזמן לא ראיתי שחקנים צעירים נוהרים ככה מתחת לאף הירוק בגלל ההזדמנות להוכיח כישרון. ויש להזכיר את התפאורנית והמלבישה המצוינות: נאווה שטר וכנרת טופז. הבמה השחורה מתכתבת עם התיאטרון השחור שיש לו עומק וחלל אינסופי, והשחקנים מגיחים לתוך החלל השחור כמין ציפורים.
"אל תצעק על המראה אם הפרצוף שלך עקום", אומר פתגם רוסי, והמראה בהצגה הזאת מתנהגת כמו ישות שהיא יותר ממראה. כשקובליוב היהיר מתפלץ מול חסרון אפו, הופכת המראה שקופה ומאחוריה מתגלה קבוצת אנשים. דעת הקהל שהוא חרד לה כל כך? אולי רייטינג במקרה? הגרסה של מילוא-עמר מרחיבה את גוגול, כלומר בעיקר מקצינה מצבים שקיימים בסיפור, ומעמידה מראה מול פנינו ובה אנחנו רואים עולם ללא מוסר.
ב"רביזור" הנודע של גוגול אומר ראש העיר: "אני לא רואה כלום, רק פרצופים של חזירים", והחזירים האלה הם אנחנו. ידידים שבוגדים, רוצחים שאינם נתפסים (ובעצם לא מחפשים אחריהם), רודפי כוח ומשפילנים של חלשים, טרוריסטים בתוך המשפחה, רופאים שמועלים בשבועתם, עיתונות שמספקת לקהל גירויים אלימים וממכרת אותם לתרבות מוות.
לכאורה, מי לא יודע מה מסופר ב"החוטם" של גוגול, אבל בעצם, לרובנו נדמה שאנחנו יודעים והפרטים קצת נשכחו. רענון: מדובר באיש שמאבד אף ובאיש שמוצא אף. המאבד הוא כאמור המאיור גבה האף, שחולם להיות ראש פלך ומתהלך בעולם כאילו היה אלוהים. מתעמר במשרת שלו (נעמה ארמון נפלאה, פתלתלה וערמומית כמו שצריכה ארלקינה להיות), בנשים שרוצות להשתדך אליו, בגלב שלו (אייל רדושיצקי מצוין בתפקיד קובליוב התרנגולי והמסכני לסירוגין). מוצא האף הוא הגלב (ספר) הצנוע יעקובלביץ.
ואיפה?
משם עוברים למסעו של המאיור בעקבות האף שלו שעובר בכמה תחנות. נחמד. הביקור בכנסייה הופך בהצגה לדיון מגוחך עם ישו הצלוב (שאינו בסיפור) על צדק. בבית מפקח המשטרה הוא מוצא את המפקח נופש באמבט עם ג'ינגית עירומה (מאחורי המראה השקופה צפות בועות. איזה יופי!). התחנה הבאה של חסר האף היא במערכת עיתון. הוא רוצה לפרסם מודעה על אפו האבוד, ובהצגה דורשים ממנו משהו טוב יותר, למשל: סיפור על "רוצח סדרתי שבאמתחתו לא פחות מ-20 גוויות מבותרות".
הפרט הכי מדהים בסיפור הוא שהמאיור מבחין פתאם באף שלו נוסע בכרכרה בתור יועץ מדיני בכיר והדור. האף שהפך דמות, לבוש גלימה תכלכלה עם צווארון גבוה ולא ברור אם הוא אישה או גבר. קובליוב נוזף בו על חוצפתו, אבל מתפלץ בטקס שבו מוענקת לאף שלו דרגה בכירה, ויורה לכל הכיוונים. קצת טרנטינו לא מזיק. מיד אחרי הרצח ההמוני של קובליוב (לא אצל גוגול כמובן), נכנס שוטר לביתו ובמקום לעצור אותו על רצח הוא מבקש שוחד בתמורה לאבדה שנמצאה: האף.
ועדיין אין סופטוב. המאיור לא מצליח להדביק את האף וקורא לרופא מהקומה השנייה. מחול המדביק והמודבק שמבוסס על תיאור של גוגול בסיפור, מצחיק ביותר. האף אינו נדבק והרופא דווקא מרוצה. יש לו רעיון כלכלי יותר. הוא יקנה את האף, ישים אותו בצנצנת עם וודקה וחומץ ויציג אותו במוזיאון. ויום אחד, מתחבר האף לחור של הגנרל מעצמו. בפנטזיה לא חייבים הסברים. בהצגה, שלא כמו בסיפור, חוזר המאיור בבת אחת להיות נבל. מוסר השכל? מה פתאום? הרשע לא נענש ולא למד דבר.
"החוטם" של צעירי הבימה מתקיף את מוקדי הכוח ועוזר לכאורה לקהל להשתחרר מכעסיו. אבל נדמה לי שבסוף ההצגה, אחרי שספג את הקסם הבימתי, או הסניף אותו, נראה הקהל מוטרד.
השחקנים שרים לקהל: "זהו סיפור בדים שיש בו מן החתרנות ואינו תורם כהוא זה, לא לאושרן של הבריות ולא להבנת העולם". שומעים באוויר עצירת נשימה או גלגלי מוח לפני מחיאות הכפיים. האף מתוקן וחוזר למקומו, אבל המצב שבו צפו חסר תקנה. היה מקסים ומשעשע אבל פסימי. כלומר, לא לחלוטין.
יש רק דבר אחד לסמוך עליו כי הוא בתוך המרחב הפרטי האינטימי שלנו: הדמיון. זה מה שיש, פנטזיה, לשוטט בה. ורצוי לא להפוך למיסטיקנים (לדעתי, כלומר) כמו שקרה לגוגול באחרית ימיו (עד כדי תענית ונזירות), אלא להיות אנשים יוצרים או צורכי אמנות. בינתיים אין נחמה אחרת, אלא רק ההצגה הזאת. כי בחוץ אימה אמיתית, לא מדומה. נסו לעלות על מטוס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם