משפחה וחצי
אל תחמיצו את העונה השנייה של "הכל דבש" שנפתחת הערב. יחסי האהבה והשנאה של הקיום המשפחתי, הכרוניקה של היומיום וקשיי החיים מתערבבים לעיסה לא תמיד נעימה, אבל מאוד מצחיקה. המלצת צפייה
אביתר, הבן הבכור במשפחת פוליאקוב, מנסה להתמודד מיד לאחר סיום השבעה על מותו של האב פולי עם עוד אחת מהצרות שהוא השאיר אחריו: ביוב סתום. גם כשנמצא הגורם לסתימה (מטליות לחות שהשליך לאסלה האח הצעיר ערן), התגלית הופכת, כתמיד, למריבה משפחתית גסה, מרירה ועוקצנית שבסיומה כולם טובעים בצואה – ולא רק במובן המטפורי. וזו, למעשה, האמירה המרכזית של "הכל דבש", גם בעונה החדשה והמצוינת שלה: בחיים האלה אנחנו אוכלים הרבה חרא, אבל תראו כמה זה מצחיק.
אומרים על העונה הזו שהיא נעשתה כנגד כל הסיכויים אחרי ששני הכוכבים הבולטים שלה, ישראל (פולי) פוליאקוב ושוש עטרי, זכר גאונים לברכה, הלכו לעולמם. אבל האמת היא שדווקא הסיטואציה הקשה והטראגית הזו היא המקום שממנו "הכל דבש" שואבת את ההשראה הכי בסיסית שלה.
לפחות במובן הזה, מותו הטראגי של פולי נראה לעיתים כמו פתרון תסריטאי בלתי נמנע שבתו ויוצרת הסדרה, יעל פוליאקוב, היתה כמעט חייבת לאמץ: הערבוב המתעתע בין מציאות לבין דמיון, הכרוניקה הלעיתים משעממת ונטולת שיאים של היומיום בצד הכאפות שהחיים לא מפסיקים להנחית עלינו ויחסי האהבה והשנאה שהקיום המשפחתי טומן בחובו – כולם מועצמים ומגיעים לשיאים חדשים על רקע הסתלקותו העצובה של אב המשפחה.
"הכל דבש" היא במהותה סדרה על משפחה לא מתפקדת. לכאורה אין כאן חידוש גדול, ייתכן שאפילו מדובר בנושא החביב ביותר על יוצרי הסדרות הישראליות בשנים האחרונות. אפילו אם תזפזפו במהלך השידור שלה הערב לערוץ המתחרה, תוכלו לראות משפחה בלתי מתפקדת ומתפרקת אחרת ב"מגדלים באוויר" של ניר ברגמן.
אלא שכפי שרמז כבר טולסטוי – המשפחות האומללות, אומללות כל אחת בדרכה שלה - והחידוש המקסים והאמיתי ב"הכל דבש" הוא שיוצריה ויתרו על הפואטיקה המעיקה של הכאב והם לא עסוקים בניסיון מעיק לפענח את יסודותיו ולנבור בו. וזה לא שחסר כאב בעונה החדשה של הכל דבש: המשפחה – ובעיקר האם שוש - לא מצליחה להתאושש ממותו של האב; הצרות הכלכליות ממהרות להופיע; הבן הצעיר מתמכר לאלכוהול; הבת יעל מואסת בחיי הנישואים, ואפילו הדירה הצנועה
אבל "הכל דבש" מקבלת את הסיטואציות האלה בהכנעה. גיבוריה לא עסוקים כל הזמן בחשבון נפש או בחתירה מעיקה ובלתי נגמרת למימוש עצמי. ובשונה ממרבית המשפחות הטלוויזיוניות האחרות, הטרגדיה לא זוכה כאן לשכבות של איפור: בני משפחת פוליאקוב שונאים, וכועסים, ורבים, ומקללים, ומקיאים, ומדברים בשפה גסה, ומזדיינים, ומתפקעים מצחוק במקומות הכי לא נכונים.
גם אם לעיתים התסריט מתאמץ להצחיק בכוח – שום דבר כאן לא מרגיש מזויף או מלאכותי או משוחק מדי. הכל כל כך אמיתי ונכון - ושונה במפתיע מכל מה שראינו בטלוויזיה - עד שלפעמים זה גורם לך לנוע בחוסר נוחות: מרוב שהתרגלנו לזיוף, המקור מרגיש לפרקים מעט זר, כמעט לא מציאותי.
אם זה לא מספיק - יש בה, ב"הכל דבש", את כל הרכיבים לסדרת מופת: צוות שחקנים מעולה (על הכניסה הטבעית והמקסימה של שוש פוליאקוב לתפקיד עצמה כבר נכתב כל כך הרבה, שכל מילה שאוסיף רק תגרע. אבל אותי הרשים יותר מכל דווקא יוסי מרשק – והיכולת המאוד ראויה להערכה שלו לגלם אנטי-גיבור בצורה כל כך כובשת); תסריט מושחז ומהודק שמצליח לצבוט את הלב ולהצחיק באותה מידה; עבודת בימוי מעולה של דני סירקין שנכנס בטבעיות ובמהירות לנעליים הגדולות שהותיר אחריו עודד דוידוף; ושלל שחקנים אורחים בלתי נשכחים, מחנה לסלאו ועד לשייקה לוי וגברי בנאי – כולם, אגב, מגלמים את עצמם עם מידה ראויה להערכה של הומור עצמי.
ופולי עצמו? הוא למרבה הצער לא זכה להגיע לצילומי העונה החדשה, אבל בעלילה כמו גם במציאות – רוחו מרחפת מעל ללא הרף וחיה ובועטת לא פחות מבעונה הראשונה. פולי אולי השאיר אחריו משפחה מתמוטטת, חשבון בנק מצומק והרבה כאב ובלבול – אבל גם הוריש יעל את היכולת לרקוח מהצרות הקטנות והגדולות של הקיום בעולם הזה, ממתקים של ממש. וגם היא מתבוננת בכל זה מהצד, מעט משועשעת, ומגיעה בסוף לאותה המסקנה: העולם מצחיק – אז צוחקים.
"הכל דבש", ערוץ 2, 22:15
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם